(70) הלכות לשון הרע, כלל ח, ח-ט
ח. יש אומרים שמותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, בתנאים אלו: 1. על ידי דיבורו תתבטל המחלוקת. 2. הוא יודע בבירור שהם בעלי מחלוקת.
פה ניתן להקדיש.
תוכן
ח. יש אומרים שמותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, בתנאים אלו: 1. על ידי דיבורו תתבטל המחלוקת. 2. הוא יודע בבירור שהם בעלי מחלוקת.
וּבֶאֱמֶת מַה מְּאֹד רָאוּי וְנָכוֹן לְכָל אֶחָד, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהִתְדַּבֵּק עִם הַבֶּן תּוֹרָה, וְאַף אִם צָרִיךְ לְהוֹזִיל עַל זֶה סָךְ רַב מִנְּכָסָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ
משנה ב: מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת, מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד. וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים, מְגַלֵּחַ אֶת
משנה יא: בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי
משנה ב: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת, אֲסוּרוֹת. נָפַל עַל גַבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ
משנה ו: וְהַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה, עַל רוּם מֵאָה. הָאֹטֶם שֵׁשׁ אַמּוֹת, וְגָבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, אַמָּה כִּיּוּר, וְאַמָּתַיִם בֵּית דִּלְפָה, וְאַמָּה תִּקְרָה, וְאַמָּה מַעֲזִיבָה, וְגֹבַהּ
משנה יג: מַחֲזִירִין רְטִיָה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין
ספר שופטים והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו ֍ ֍ ֍ כא. ללמד שראוי לנלחמים שישמרו מלהתקרב למקום שיתכן שיקרה
והוא רחום את קוֹלֵנוּ – קול תפילתנו אליך תִשְׁמַע – וְתָחוֹן (-ותחונן) אותנו במתנת חינם, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ (-תעזבנו) בְּיַד אֹיְבֵינוּ המבקשים לִמְחוֹת (-למחוק) ולאבד אֶת
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה) נד. אמרו חכמים
תורה / דרך הלימוד "השמח בחלקו", ואינו אץ להעשיר, וגם אינו הולך בגדולות בלימודו, רק לומד מעט מעט עד שהוא בקי בהן, וגם אינו הולך
נֶאֱמַר בַּפָּסוּק "פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי", כְּלוֹמַר, הַדָּבָר שֶׁפָּחַדְתִּי מִמֶּנּוּ – בָּא עָלַי. וְנֶאֱמַר עוֹד "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא". נִמְצָא שֶׁהַמְּפַחֵד גּוֹרֵם
כט. אם האשה אינה רוצה לדור בחצר אחת עם חמותה, ובעלה רוצה לדור בבית הוריו כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם ולטפל בהם, אין בעלה
פרשת אמור "והקרבתם אשה לה' עצרת היא" (ויקרא כג לו) מצוות עשה, להקריב קרבן מוסף ביום השמיני מחג הסוכות, וזהו מוסף שמיני עצרת, שנאמר 'והקרבתם
פרטי מידת הנקיות ואף איוב העיד על עצמו ואמר (איוב לא) "אם תטה אשורי מני הדרך, ואחר עיני הלך לבי, ובכפי דבק מאום". והבט יופי
י) הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים כנעניים. קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול
כו. יין שטעמו חומץ, אפילו ריחו יין, אין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בפה"ג. אבל אם טעמו יין, אפילו ריחו חומץ, מקדשין עליו דטעמא עיקר:
שם עולם / חלק ב' פרק ג' נאמר בפסוקי התוכחה על ישראל 'עם נבל ולא חכם', ולכאורה התואר 'נבל' חמור יותר ממי שהוא רק 'לא
דיני שכירות פועל ל. האיסור לשלם לפועל לפני שהתחיל במלאכה הוא רק אם מוזיל לו עבור זה, אבל אם הפועל אינו מוזיל במחיר השכירות מחמת
נב. הכוזרי: דבריך אלה הספיקו לי להסביר לי את טעם ענין העירוב, אבל בכל זאת איני חושב שיש בעירוב די כח לחבר שתי רשויות [ולמטרה
דיני מצוות הלואה / פרק ה א. אם באו ישראל וגוי לאדם לבקש ממנו הלואה, ואין חילוק ביניהם לגבי נאמנותם להשיב את ההלואה, והוא יכול
פרק שלישי – שער הבושה יש מי שמבייש את חברו, ולא בשביל שהוא שונא לו, אלא בשביל לסלק בושתו. כגון שהוא עושה דבר שצריך להתבייש
צד. איטליז וחנויות דגים, העושים משלוחים על ידי גויים או על ידי אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, חייבים להדביק שתי חותמות על אריזות הבשר והדגים,
חלק רביעי – בעבודת בוראינו פרק שביעי העבודה הזמנית ד. ומלבד מה שנאסר שלא לפגום בכבוד הקודש הנשפע ביום זה, כמו שזכרנו, עוד נצטוינו לכבד