שמירת הלשון

תשובה:

מסתבר שלא בכל ישיבה ליד שאר האנשים ודאי שידברו לשון הרע, ועל כן אין חשש בזה, אולם צריך להשתדל לא להקשיב לדיבורים אסורים. אם המצב שונה, ובכל ישיבה אכן מדברים, צריך להתרגל להתרכז בעבודה ולא לשמוע מה ועל מה מדברים בסביבה.

תשובה:

אם הקריאה הנוספת היא על ידי אדם שכבר ידע את האמור במכתב, ואין אותו אדם [שעליו נכתב המכתב] מתגנה יותר בעיני הקורא על ידי הקריאה הנוספת, אין בזה תוספת איסור לכותב. אולם אם קורא את זה אדם נוסף, או אפילו שכבר קרא, אולם עכשיו מתגנה מי שסיפרו עליו יותר בעיניו, יש בכך תוספת איסור גם למספר וגם לקורא .

תשובה:

אם ברור לך שתשמעי לשון הרע בכל פעם שאת הולכת, אסור לך ללכת אליה, אולם אם אין הדבר ודאי, ויתכן שתוכלי להסיט את נושא השיחה – את יכולה ללכת, רק להשתדל בכל יכולתך להסיט את נושא השיחה.

תשובה:

אם שואלים אתכם על מצב הבריאות במשפחה, בודאי שמותר וחובה לספר את הדבר. אולם אם לא שואלים אתכם, אין להתערב ולספר.

תשובה:

רצוי לענות בסגנון ‘אינני יודעת, כדאי להתעניין אצל אנשים שהתנסו בטיפול’.

תשובה:

בחפץ חיים [חלק א' ח' ג'] כתב לגבי איסור לשון הרע על קטן, שאין איסור לדבר עליו אלא אם כן יש חשש שהדבר יזיק לו [אף שבדרך כלל אסור לגנות אדם אף אם לא יהיה לו נזק מזה, בקטן שבעצם אינו בן בחירה כלל, אין כאן גנאי אמיתי, ולכן אין איסור לדבר עליו כל זמן שלא יגרם לו נזק מכך]. וכן הדין בעניננו שאם יתכן שהבת תינזק חלילה מזה – אסור לדבר עליה, אולם אם אין חשש כזה [וכנראה שכך הוא המצב בדרך כלל] – מותר לדבר עליה [משום שבאמת אין כאן שום גנאי בה שבמסכנותה עשתה כך].

תשובה:

לשמחתנו עדיין לא הגענו למצב שכל לשון הרע מתפרסם בתקשורת, ונקוה שלעולם לא נגיע לכך. לגבי דברים שכבר התפרסמו הדין הוא כדלהלן: 1. אם הדבר התפרסם ונודע לכל, מותר לספרו, בתנאי שיתקיימו התנאים דלהלן: א. לא להוסיף פרשנות ומילות גנאי על הנושא. ב. שלא תהיה כוונת המספר לפרסם את הדבר יותר ולהזיק למי שמספרים עליו. 2. אם הדבר לא נודע לכל, אין לספרו.

תשובה:

אין לדווח, כל זמן שמדובר במקרה בודד במשפחה, ואין בסיס לחשוב שמדובר במשהו גנטי

תשובה:

יש לברר האם מדובר במקרה חד פעמי או בדבר קבוע [אפשר אולי לברר אצל המחנכת], אם מדובר בדבר חד פעמי אין לעשות דבר. אם הדבר קבוע, יש לנסות להוכיחה קודם [מסתבר שכדאי לשלוח מכתב אנונימי כביכול בשם אחד ההורים ולהבהיר שאם הדבר ימשיך נאלץ להודיע על כך לממונים עליה]. אם למרות כן הדבר ימשך צריך לדווח על כך, אולם יש ליזהר מאוד בתנאי היתר סיפור לתועלת, א. לכוון אך ורק לתועלת ולא עם חשבונות אישיים חלילה. ב. לא להגזים, ולספר אך ורק את הנצרך.

תשובה:

צריך להעביר מידע ברמז, באופן שלא ייגרם נזק למפעל, ומאידך לא להזיק לעובד יותר מהנצרך. לכן נראה שעדיף לרמוז לאחראי על המיחשוב לחסום את האינטרנט, או לקנות תוכנה ולהודיע לעובדים שנקנתה תוכנה שכזו, בלי לפרט שם של עובד מסוים.

תשובה:

קשה כמובן לענות מרחוק, בלי להכיר את התמונה מקרוב, על כן אענה באופן כללי: א] אם על פי הדין התקיימו כל תנאי היתר לשון הרע לתועלת, אין צורך לבקש מחילה כלל. ב] אם היה אסור לספר, אולם הסיפור לא הוסיף נזק, גם אין צורך לבקש מחילה, ורק לעשות תשובה בין אדם לקונו. ג] אם הסיפור היסב נזק, יש לבקש מחילה, אולם לא באופן שיוסיף פגיעה חלילה, אלא למשל להתקשר קודם יום כיפור לאחל שנה טובה ולבקש מחילה באופן כללי אם אירע משהו ביחסי העבודה.

תשובה:

אסור למחות בהורים בצורה ישירה, ורק בצורה עקיפה ע"י רמז וכדו', או להטות את נושא השיחה לכיוון אחר.

תשובה:

מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, אולם מקובל בשם החפץ חיים שאם אין השומעים יודעים שהוא מדבר על עצמו הדבר אסור, משום מראית העין. (שנראה לאנשים שהוא מדבר לשה"ר, והדבר יכול לגרום לזלזול באיסור.)

תשובה:

אם השומע אינו קשור למידע, ואין מתעורר לו שום הקפדה וכו' בגלל מה שמספרים לו, אין בכך משום רכילות.

תשובה:

כשמישהו מברר על בעל מקצוע, חובה לומר לו את כל האמת עליו [כמובן מה שידוע באמת, ולא מה שנדמה שאולי], כי זכותו לקבל את כל המידע ולהחליט אם זה מתאים לא, ואסור להכשילו בעיצה שאינה הוגנת.

תשובה:

אם יתכן שבעתיד תתברר זהותו לשומע [כמו שקורה בדרך כלל] אסור לספר.

תשובה:

יש לנסות קודם כל להוכיח את הרופא [כדאי לשלוח מכתב בעילום שם ולהתרות בו], ואם המצב יימשך – מותר להתלונן. רק יש להזהר שלא לעשות זאת בגלל רגשות נקם.

תשובה:

אם הדבר מפורסם לכל אין איסור בדבר.

תשובה:

אם היא עושה את זה בפהרסיא בלי להתבייש ר"ל, אין איסור לספר את זה, רק שלא להוסיף מלות גנאי.

תשובה:

אסור לצער אף בריה, וכן החובה להתנהג בדרך ארץ וכו' שייכים בודאי אף לגבי גויים, ומי שאינו נזהר בזה אף מחלל שם שמים פעמים רבות חלילה ע"י התנהגותו. אולם איסור לשון הרע, בתור איסור פרטי ומיוחד עם כל פרטי דיניו, נאמר רק בתוך עם ישראל.

תשובה:

אדם שמתייעץ, זכותו לקבל את כל המידע הנצרך לו, ואין חשש לשון הרע לספר לו את כל האמת. (כמובן, רק אם ברור לך שכך היא האמת, ולא רק מתחושה עצמית שזאת עדיפה מזאת).

תשובה:

האיסור לספר על קטן הוא רק אם הדבר יכול לגרום לו נזק [ואם אין הדבר גורם לו נזק הוא מותר, רק בתנאי שלא יתכוון לגנותו].

תשובה:

הדבר תלוי האם הדיבור יכול להזיק להם, ולכאורה בדרך כלל אין חשש בדבר.

תשובה:

אם הסיפור הוא ללא תועלת, יש בו משום לשון הרע. (ולתועלת לפעמים מותר לספר, רק שיש בדבר הרבה פרטים שא"א לפרטם כאן).

תשובה:

אם המחנכת ידעה את מצבה הקודם, כך שהיא לא התגנתה בעיניה כעת מדיבורים אלו, מותר לומר כך.

תשובה:

כדאי להשתדל להסיט את נושא השיחה. אם אי אפשר, צריך להיזהר לא להראות כאילו אתה מקבל את הלשון הרע. אין להוכיח את ההורים בצורה ישירה, אם אפשר יש לומר למשל: "אולי לא כדאי לדבר על אנשים" וכדומה.

תשובה:

חילוני שהינו בגדר תינוק שנשבה אסור לספר עליו לשון הרע, ומכיון שקשה לברר על כל אחד אם הוא כזה, ע""כ באופן כללי אסור בדרך כלל לספר לשון הרע על חילוני.

תשובה:

אם היתה אפשרות לא לשמוע, יש בכך איסור שמיעת לשה""ר. אך אם הנהג אמר את דבריו, ולא היתה אפשרות שלא לשמוע, אין בכך שום איסור.

תשובה:

יש להמנע מכתיבת התצהיר [על אף שמצוה להציל עשוק מיד עושקו, מכל מקום כיון שעל פי דין תורה אי אפשר להוציא ממון בעד אחד, וגם בהרבה מקרים בית המשפט מחייב יותר ממה שהיו מחייבים בבית דין לפי דין תורה, על כן אין להתערב בדבר. יעוין בכל זה בחפץ חיים הלכות רכילות כלל ט סעיף ב וסעיף יב

תשובה:

מכיון שהשומעת איננה יודעת באיזה נהג מדובר, אין בסיפור משום לשה""ר. (אלא אם כן חברת המוניות מתגנה בעיניה).

תשובה:

מכיון שהשומעת איננה יודעת באיזה נהג מדובר, אין בסיפור משום לשה""ר. (אלא אם כן חברת המוניות מתגנה בעיניה).

תשובה:

אם ביכולתך לשוחח עם העובד השני ולהסביר לו את המצב וכו' עליך לעשות כן. אם נראה שאין סיכוי שזה יעזור, מותר לך לרמוז למעביד על כך, ואם לא יעזור ברמיזה – אף לומר מפורשות. (כל זה בתנאי שהמעביד לא ינשל אותו מזכויות המגיעות על פי הדין).

תשובה:

אם על ידי דיבורו מתגנה לוי יותר בעיני שמעון, אסור. ואם לא – מותר.

תשובה:

מותר לשאול. [כי אין כאן סוד, והדבר גלוי וידוע לכל].

תשובה:

מקובל בעל פה בשם החפץ חיים [והדברים כתובים גם ברמיזה בספר חפץ חיים] שלפעמים לספר כדי לפרוק את הלב זה בכלל לשון הרע לתועלת שמותר לאמרו.
כמובן צריך ליזהר מאוד בהיתר זה לא לעבור את הגבול הנכון.