א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃ ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָו֑͏ֹן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק לב
מזמור זה ייסד דוד כאשר היה רעב שלש שנים רצופות (שמואל ב' פרק כ"א), ואחרי שגזרו צום ותענית ונודע להם באורים ותומים במה חטאו, חזרו בתשובה על מעשיהם, ונעתר להם ה' והוריד גשמי ברכה רבים, ושטפון זה של הגשם הועיל להם גם לעצור את האויבים שבאו באותה שעה בגבולם:
(א) לְדָוִד מַשְׂכִּיל, כיון שראה שעל ידי שגילו את עוונם ושבו בתשובה נעתר ה' לארץ, אמר כי אַשְׁרֵי האדם שהוא נְשׂוּי פֶּשַׁע – שֶׁנָשְׂאוּ וְכִפְּרוּ לו על פשעו, ופשעו של אותו אדם היה בכך שהוא כְּסוּי חֲטָאָה – כיסה והסתיר את חטאו, במקום לשוב עליו בתשובה, כי אף שהעבירה עצמה היתה 'חטא', והיינו שגגה, מכל מקום כאשר ניסה לכסותה ולא שב עליה בתשובה, נחשבת היא כ'פשע', והיינו מזיד, שעונשו קשה יותר, ולכן מאושר הוא האיש שכפרו לו על פשע גדול זה.
(ב) אמנם, על אף שטוב לאדם שיכפרו לו על פשעיו, אַשְׁרֵי אָדָם – מאושר יותר הוא האדם אשר לא חטא מעולם, ולֹא יַחְשֹׁב יְיָ לוֹ עָוֹן כלל, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה, והוא עדיף ממי שהיה לו עוון ורמיה, ושב בתשובה.
