ז] הֵ֚ן אֶרְאֶלָּ֔ם צָֽעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן׃ ח] נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֤ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ׃ ט] אָבַ֤ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל׃
֍ ֍ ֍
(ז) ממשיך הנביא ומתפלל לפני ה', ואומר, הֵן אֶרְאֶלָּם – הרי הגיבורים של מחנה סנחריב, כבר צָעֲקוּ חֻצָה – צועקים מחוץ לירושלים ומחרפים את שם ה', מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם – והשליחים ששלח חזקיהו מלך יהודה אל סנחריב להשלים עמו, מַר יִבְכָּיוּן – חוזרים בבכי, ובפיהם בשורות רעות.
(ח) וכך אומרים אותם שליחים, נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת – הדרכים כבר שוממות מאין עובר, ואפילו בצידי הדרכים כבר שָׁבַת – התבטל לגמרי עֹבֵר אֹרַח, כי האויב, שהוא סנחריב, הֵפֵר את הבְּרִית שהיתה לו עם חזקיה, מָאַס בעָרִים, ואינו רוצה רק לכובשם שיהיו לו למס, אלא מאס בהם ורוצה להחריבם לגמרי, לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ – אינו חושב להשאיר אפילו מקצת אנשים שיעבדו את האדמה, אלא כוונתו לכלות ולהשמיד את כולם.
(ט) אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ – התאבלה והתאמללה ארץ יהודה בכלל, הֶחְפִּיר – בייש והחריב את יער הלְבָנוֹן, קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן – גם השרון, שהוא מקום שמן ודשן, התייבש ונחרב עד שנעשה כָּעֲרָבָה, שזהו המקום השמם שבמדבר, וְנֹעֵר – מנער בחוזקה האויב גם את הבָּשָׁן, שהוא מקום מרעה מובחר, וְכַרְמֶל – מקום שדות וכרמים.
