יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

הלכות בכורות, פרק א, ג-ד

ג) בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה בתחילה תמים, הרי הוא ניתן לכהן. אם רצה הכהן, אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לנכרי, מפני שהוא חולין, שנאמר 'וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל', והרי הוא נכסי כהן – ממון הכהן, אך אין בו קדושה.
ד) מצוה להקדיש בפירוש את בכור הבהמה הטהורה, ויאמר הבעלים 'הרי זה קדש', שנאמר 'תקדיש לה' אלקיך'. ואם לא הקדישו, הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מֵרֶחֶם אימו היא.

 

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ" וּמַה טַעַם יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ מִשּׁוּם "וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי".