יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

חלק ד, פרק ה, ב

חלק רביעי – בעבודת בוראינו

פרק חמישי – בענין התפילה

ב. ואמנם, עומק יותר יש בענין, והוא, כי הנה האדון ברוך הוא נתן לאדם דעה להיות מנהג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כולם. והענין הזה מיוסד על שני שרשים, האחד, ליקרו של האדם וחשיבותו, שניתן לו השכל והדעה הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי. והשני, להיות לו עסק בעולם, ולהתקשר בעניניו, וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי שזכרנו למעלה, שהוא דרך חול ולא קודש, והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה, כפי סדרי הנהגה. והנה, זה באמת מצד אחד ירידה לו ולענינו, אבל היא ירידה המצטרכת לו, וגורמת לו עילוי אחרי כן, כמבואר בחלק ראשון. ואולם, כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי עניינו בעולם הזה, הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי, כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם, כך מתרחק מן האור העליון, ומחשיך יותר.

והנה הכין הבורא יתברך שמו תיקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך, וממנו ישאל כל צרכיו, ועליו ישליך יהבו, ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו, עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות, שהם דרכי ההשתדלות האנושי, לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות ובחומריות, כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו יתברך, ולא תהיה ירידתו ירידה רבה, אלא תיסמך על ידי התיקון הזה שקדם לה.

 

"לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"