משנה ו: אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְלֹא אֶת הַגִּנָּה עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה, וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ וְלֹא אֶת הַטַּלִּית וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלֹקוּ.
משנתנו עוסקת בדין קרקע של שותפים, ואחד מהם רוצה לסיים את השותפות ולחלק את הקרקע ביניהם, באיזה אופן יכול הוא להכריח את שותפו לחלוק:
חצר שהבתים פתוחים לתוכה, והחצר שייכת בשותפות לכל בעלי הבתים, אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר – אין אחד מבעלי הבתים השותפים בחצר יכול להכריח את בעל הבית האחר לחלוק ביניהם את החצר, עַד שֶׁיְּהֵא בחצר לאחר חלוקתה שיעור של אַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות לָזֶה, שיוכל כל אחד להשתמש בחצר לכל צרכיו, ושיעור זה הוא מלבד ארבע אמות על ארבע אמות נוספים שיש להניח בפתחו של כל בית לצורך פריקת משאות.
וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה – וכן השותפים בשדה אינם יכולים להכריח זה את זה לחלק את השותפות, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שיעור זריעת תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה, וְשיעור זריעת תִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה [והיינו קרוב לשישים ואחת אמות על שישים ואחת אמות לכל אחד מהם]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה [ואין כאן מחלוקת, אלא שבמקומו של רבי יהודה היתה הקרקע עושה תבואה בשיעור כפול ממקומם של חכמים, ולכן היה די בשיעור של תשעה חצאי קבין לכל אחד מהשותפים].
וְלֹא אֶת הַגִּנָּה – וכן השותפים בגינה אינם מכריחים זה את זה לחלקה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שיעור זריעת חֲצִי קַב לָזֶה, וַחֲצִי קַב לָזֶה [והיינו כארבע עשרה אמות על ארבע עשרה אמות לכל אחד]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, די בכך שיקבל כל אחד בֵּית רֹבַע – שיעור זריעת רבע קב.
וְלֹא – וכן אין מכריחים זה את זה לחלוק אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, והם מיני בנינים, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ של יונים, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית – בגד, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, והוא מקום שמוציאים שמן מהזיתים, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה, כלומר, שבחלקו של כל אחד יהיה ניתן להשתמש לאותם שימושים שהיו לפני החלוקה, זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו – בכל מקרה שלאחר החלוקה יישאר על אותו החלק שמו הראשון, שייקרא עדיין 'טרקלין', או 'מורן' וכיוצא בזה, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין.
מוסיפה המשנה, אֵימָתַי – באיזה מקרה יש צורך בכללים אלו, שישאר על כל חלק שמו הראשון, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, אלא האחד רוצה וחבירו אינו רוצה, שאם רוצה להכריחו לחלוק יש צורך שישאר על כל חלק שמו הראשון, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, והיינו תורה נביאים וכתובים, הכרוכים בכרך אחד, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, לֹא יַחֲלֹקוּ, לפי שאין זה כבוד הספר שיחתכוהו לשני חלקים לצורך חלוקה. אבל אם היו להם כמה כרכים בשותפות, יכולים לחלוק באופן שכל אחד יטול חלק מהכרכים.
