וְאַמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא – ואמרו בגמרא על משנה זו בבכורות, שנינו במשנה 'וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ', אֵינִי – וכי כן הוא הדין, שאין האשה גובה את כתובתה משבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת בעלה, וְהָאָמַר – והרי כך אמר שְׁמוּאֵל, בַּעַל חוֹב הבא לגבות את חובו מנכסי הלוה לאחר מותו, גּוֹבֶה גם אֶת הַשְּׁבַח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הלוה, ומדוע לא תגבה האשה את חוב כתובתה מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּא, מִקּוּלֵּי כְּתֻבָּה שָׁאנוּ כָּאן – זו אחת מהקולות שהקילו חכמים בגביית כתובה, שאין גובים אותה מהשבח.
עוד שנינו במשנה, 'וְלֹא הַיָּבָם', שהמייבם את אשת אחיו יורש רק את נכסי אחיו שהיו מוחזקים בידו בשעת מיתתו, אך אינו יורש לבדו את הנכסים שהיו ראויים לבוא לרשות האח המת, אלא הנכסים הראויים מתחלקים בין כל האחים בשוה. ומבארת הגמרא את הטעם לדין זה, לפי ש'בְּכוֹר' קַרְיֵיהּ רַחְמָנָא – כינתה התורה את היבם בלשון 'בכור', שנאמר (דברים כה ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל', ולשון 'בכור' האמורה כאן נדרשת גם לגבי היבם.
אָמַר אַבַּיֵי, לֹא שָׁאנוּ דין זה שאין היבם נוטל לבדו בשבח שהשביחו הנכסים, אֶלָּא בשְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים בֵּין זמן המִיתָה של האח לִזמן היִבּוּם, אֲבָל שבח שהשביחו הנכסים בֵּין זמן היִבּוּם לִזמן החֲלֻקָּה של הנכסים, שָׁקֵיל – נוטל היבם לבדו, והטעם לכך, כיון ש'יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו' אָמַר רַחְמָנָא – נאמר בפסוק, וַהֲרֵי קָם, כלומר, כיון שלשון 'יקום' מיותרת היא בפסוק זה, שהרי יכלה התורה לכתוב רק 'והיה הבכור אשר תלד על שם אחיו המת', יש לדרוש מכך שמי שייבם את אשת המת יירש את נחלתו, ולכן משעת היבום והלאה יורש היבם לבדו גם את השבח. רָבָא אָמַר, אֲפִלּוּ השבח דְּבֵין יִבּוּם לַחֲלֻקָּה, לֹא שָׁקֵיל – אין היבם נוטל לבדו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שאמרה התורה שיהיה דינו כִּבְכוֹר, ואם כן יש ללמוד מכך, מַה בְּכוֹר אֵין לוֹ פי שנים בשבח שהשביחו נכסים קֹדֶם חֲלֻקָּה, אַף הַאי נַמֵּי – אף היבם דינו כן, שאֵין לוֹ בשבח שהשביחו הנכסים קֹדֶם חֲלֻקָּה.
מוסיף הרי"ף ואומר, וְאִי קַשְׁיָא לְךָ, הָא דְאִיפְּסִיקָא הִלְכְתָא לְקַמָּן – מה שנפסקה ההלכה להלן, דְּיֵשׁ לוֹ לִבְכוֹר פי שנים בנכסים קֹדֶם חֲלֻקָּה, ולכן יכול הוא למכור את חלק בכורתו אף קודם שחלקו בנכסים, אין זו קושיא על האמור כאן שאין לבכור פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים קודם החלוקה, כיון דהָתָם – שם, מה שאמרו שיש לו חלק בנכסים, היינו בְּעִיקַּר מָמוֹנָא שירשו האחים מאביהם, וכיון שהוא עתיד לקבל בו פי שנים, אף שעדיין לא חלקו בנכסים, נחשב חלק זה כשייך לו. אבל הָכָא – כאן, מה שאמרו שאין ליבם חלק, כשם שאין לבכור חלק, היינו בִּשְׁבָחָא – במה שהשביחו הנכסים בינתיים, שבזה אינו נוטל פי שנים, אלא חלק אחד, כשאר האחים.
