יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק י, שיעור 306

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אותן 'שְׁנֵי שִׁיטִין' שֶׁאָמְרוּ, שאם נשארו שתי שורות ריקות בסיום השטר לפני חתימות העדים נפסל השטר, האם שיעורם הוא הֵן וַאֲוִירָן אוֹ הֵן בְּלֹא אֲוִירָן, כלומר, האם השיעור הוא כגובה של שתי שורות כתובות עם האויר שבין שורה לשורה, או כשיעור הכתב לבדו ללא האויר שביניהם, כיון שאף באופן זה יש לחשוש שיזייף ויכתוב שתי שורות צפופות, ללא רווח ביניהן.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּמִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר ששיעור הפסול הוא כשנשאר שיעור של הֵן וַאֲוִירָן, כיון שבין אם יכתוב את שתי השורות בצפיפות ללא כל רווח ביניהן, ובין אם יכתוב שורות דקות מאד באופן שיוכל להשאיר רווח ביניהן, יהיה הזיוף ניכר.

רַב יִצְחָק אָמַר, כְּגוֹן 'לְךָ' 'לְךָ' זֶה עַל גַבֵּי זֶה, כלומר, שיהיה כתוב בכל אחת מהשורות את המילה 'לך' הבולטת גם למעלה וגם למטה, ואומרת הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר – מוכח מכך שסובר רב יצחק שיש צורך ברווח של שְׁנֵי שִׁיטִין כתובים, וְאַרְבָּעָה אֲוִירִין, מעל ומתחת כל שורה, אבל פחות מכך אינו פוסל.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, האופן הפוסל הוא כְּגוֹן שיהיה כתוב 'בָּרוּךְ בֶּן לֵוִי' בְּשִׁיטָה אַחַת, ואומרת הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר – מוכח מכך שסובר רבי אבהו, שגם אם נשארו שִׁיטָה אַחַת וּשְׁנֵי אֲוִירִין, השטר פסול, כיון שגם בשיעור רווח כזה יכול הוא לכתוב שתי שורות בכתב קטן.

רַב חִיָּיא בַּר חָמָא מִשְּׁמָא [-משמו] דְעוּלָּא אָמַר, כְּגוֹן האותיות לָמֶד הבולטת למעלה, וְכַף הבולטת למטה בִּשְׁתֵּי שִׁיטִין, ואומרת על כך הגמרא, אַלְמָא קָסָבַר רב חייא בר חמא שכדי לפסול יש צורך בשְׁתֵּי שִׁיטִין של כתב וּשְׁלֹשָׁה אֲוִירִין, למעלה ולמטה ובאמצע, ואין צורך שישייר באמצע שני אוירין, כיון שיכול הוא לאמן את ידיו לכתוב באופן שלא תהיה הכ"ף העליונה מעל הלמ"ד התחתונה, ולא יצטרך שיעור של שני רווחים באמצע.

אָמַר רַב, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שאם נשארו שתי שורות ריקות בסיום השטר הרי הוא פסול, אֶלָּא כאשר נשאר הרווח בֵּין החתימות של העֵדִים לְבין נוסח השְׁטָר, אֲבָל אם היה הרווח בֵּין חתימות העֵדִים לָאַשַּׁרְתָּא – לכתב הקיום שחתמו בו הדיינים על כך שחתימות העדים כשרות, אֲפִילּוּ טוּבָא – גם אם נשאר רווח גדול, ואפילו יותר משתי שורות, נַמֵּי [- גם כן] כָּשֵׁר.

מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה האופן ששייר רווח בֵּין הָעֵדִים לַשְּׁטָר, שהטעם שהשטר פסול הוא מחשש דִּילְמָא מְזַיֵּף – שמא יזייף המחזיק בשטר ויוסיף שם דברים שאינם נכונים, הרי גם באופן ששייר רווח בֵּין חתימות העֵדִים לָאַשַּׁרְתָּא, נַמֵּי – גם כן יש לחשוש דִּילְמָא מְזַיֵּף וְכָתִיב – שמא יזייף ויכתוב שם דברים נוספים. מתרצת הגמרא, דִמְטַיֵּיט לֵיהּ – עושה הוא טשטוש של דיו מעל חתימות הקיום של הדיינים, באופן שאי אפשר להוסיף שם כלום. חוזרת הגמרא ומקשה, אם כן, בֵּין הָעֵדִים לַשְּׁטָר נַמֵּי לְטַיֵּיט לֵיהּ – גם אם נשאר רווח גדול בין נוסח השטר לבין חתימות העדים ניתן לטשטש את המקום בדיו באופן שלא יוכלו להוסיף שם כלום. מתרצת הגמרא, באופן זה, אָמְרֵי – נוכל לומר ולחשוש שמא סָהֲדֵי אַטִּיּוּטָא הוּא דְּחָתְמֵי – חתימות העדים הן על כך שהמקום שמעל חתימתם נמחק בדיו ואינם מעידים כלל על מה שכתוב בשטר, כיון שכל שני בני אדם יכולים לחתום כעדים בשטר, ואפילו עמי הארץ שאינם בקיאים בהלכות, אֲבָל בֵּי דִּינָא לֹא חָתְמֵי אַטִּיּוּטָא – אין הדיינים חותמים על טיוט בדיו, ואנו יודעים שחתימות הדיינים הן על קיום חתימות העדים שמעל המקום המטויט בדיו.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)