יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק י, שיעור 311

משנה

המשנה מביאה עתה אופנים שונים שבהם יש סתירה בין הלשונות שבשטר, ומבארת שתמיד הולכים אחרי הפחות שבלשונות: כָּתוּב בּוֹ 'זוּזִין מְאָה, דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין', כלומר, שטר חוב שכתוב בו שהתחייב האדם מאה זוז, שהם עשרים סלעים, ובאמת מאה זוז הם עשרים וחמשה סלעים, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין סלעים, ואנו מפרשים שהתכוון להתחייב מאה דינרים גרועים, השוים רק עשרים סלעים.

היה כתוב בו זוּזֵי מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִין תְּלָתִין, אַף עַל פִּי שֶׁשלשים סלעים הֵן מֵאָה וְעֶשְׂרִים זוזים, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – מאה זוז, ואנו מפרשים שהתכוון לשלשים סלעים גרועים, שהם שוים מאה דינרים.

אם היה כתוב בשטר 'כְסַף זוּזֵי דְּאִנּוּן', כלומר, 'זוזי כסף שהם' וְנִמְחַק ההמשך, ואין ידוע כמה היה כתוב שם, אֵין לשון 'זוזין' פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם, ונותן לו שני זוזים. [היה כתוב בו 'כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן' – 'סלעי כסף, שהם' וְנִמְחַק ההמשך, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם – משני סלעי כסף]. היה כתוב בו 'דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן' וְנִמְחֲקוּ מספר הדרכונות, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם.

 

 

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא שבה יבוארו לשונות נוספים הכתובים בשטר, וכיצד דנים אותם: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אם היה כתוב בשטר 'כֶּסֶף', אֵין פָּחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף. אם היה כתוב 'כֶּסֶף דִּינָרִין' וְכן אם היה כתוב 'דִינָרִין כֶּסֶף', מיעוט רבים שנים, ואֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף. היה כתוב 'כֶּסֶף [בְּדִינְרֵי] (בְּדִינָרִין)', אֵין פָּחוֹת (משני) [מִבְּשְּׁנֵי] דִּינָרִין דְּהַב כֶּסֶף, כלומר מפרשים את הכתוב בשטר כאילו נאמר שיתן לו דינרי כסף בשווי 'דינרי', והיינו בשווי דינרי זהב, וכיון שלא נכתב כמה דינרי זהב, מיעוט רבים שנים, ועליו לתת לו דינרי כסף בשווי שני דינרי זהב [סתם לשון 'דינרין' היא של כסף, אך סתם לשון 'דינרי' היא של זהב].

אָמַר מַר בברייתא, אם היה כתוב בשטר 'כֶּסֶף', אֵין פָּחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף. וְאֵימָא נִסְכָּא – שמא נאמר שהכוונה היא לחתיכת כסף, ולא למטבע כלל, ויכול לתת לו אפילו חתיכת כסף קטנה ביותר, פחות משווי דינר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דִּכְתִיב בֵּיהּ מַטְבֵּעַ – הברייתא עוסקת באופן שנכתב בשטר בפירוש 'מטבע כסף', אלא שלא כתוב איזו מטבע. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְאֵימָא פְּרִיטֵי – שמא נפרש את כוונתו לפרוטה של כסף, וכיצד ניתן לחייבו בדינר של כסף. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, הברייתא עוסקת בְּאַתְרָא דְּלֹא סָגּוּ פְּרִיטֵי דְכַסְפָּא – במקום שאין מצויים בו פרוטות של כסף, אלא של נחושת וכדומה, ולכן כשנכתב בשטר מטבע כסף, בודאי הכוונה לדינר של כסף.

 

 

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אם היה כתוב בשטר 'דְּהַב' [-זהב], אֵין פָּחוֹת מִדִּינַר זָהָב. 'דְּהַב דִּינָרִין' וְכן דִינָרִין דְּהַב, מיעוט רבים שנים, ואֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין זָהָב. 'דְּהַב בְּדִינָרִין', אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף דְּהַב, כלומר, נותן לו זהב בשווי שני דינרי כסף, וכפי שהתבאר שמשמעות לשון 'דינרין' היא דינרי כסף.

אָמַר מַר בברייתא, 'דְּהַב בְּדִינָרִין אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי דִּינָרִין כֶּסֶף דְּהַב', תמהה הגמרא, וְדִילְמָא בִּתְרֵי דִּינְרֵי דַּהֲבָא פְּרִיכָא קָאָמַר – שמא כוונתו בלשון 'דהב בדינרין' שיתן לו חתיכות זהב בשווי שני דינרי זהב. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כלומר, הבא להוציא ממון על ידי השטר שבידו, ידו על התחתונה, ואינו יכול להוציא מחבירו יותר מהמשמעות הודאית שבשטר, וכיון שניתן לפרש את השטר גם באופן זה של זהב בשווי שני דינרי כסף, אינו יכול להוציא יותר ללא ראיה המסייעת לו.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)