משנה ד: חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת:
משנה ד: חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב – אם נעשה נקב בצד החיצוני של חוטמו, באופן שנראה כלפי חוץ, או שֶׁנִּפְגַּם [-נחסר] או שֶׁנִּסְדַּק, וכן שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, או שֶׁנִּפְגְּמָה, או שֶׁנִּסְדְּקָה, וכן חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת – השיניים שבאמצע פיו שֶׁנִּפְגְּמוּ, אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ – נימוקו ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ – וכן אם נעקרו השינים הפנימיות לגמרי [אך אם נפגמו או נגממו הפנימיות אין זה מום]. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת – השיניים הגדולות, שכל אחת נראית כשתים, ונראות כתאומות, וְלִפְנִים, כיון שמשם והלאה נחשב הדבר כמום שבסתר, שאינו מום, ואַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת עצמן, שאף אם נעקרו אין זה נחשב מום.