יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת זבחים, פרק ב, משנה ב

משנה ב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצַת אֵמּוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הַאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

משנה ב: בהקרבת הקרבן יש לחשוב שייעשו עבודות הקרבן בזמן הראוי להם, ובמקום הראוי להם. משנתנו מבארת את דין הקרבנות באופנים שבהם חשב המקריב שיעשה את העבודות העתידות שלא בזמן או במקום הראוי להם. ותחילה מבארת המשנה את דין החושב מחשבת 'חוץ למקומו': הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח במחשבה לִזְרוֹק את דָּמוֹ בַחוּץ, אוֹ אפילו לזרוק רק את מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, וכן אם חשב בשעת השחיטה לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו [האברים הפנימיים הנשרפים על המזבח] בַּחוּץ, אוֹ אפילו את מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, או שחשב לֶאֱכוֹל את בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ אפילו כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ, אוֹ אפילו לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, והחידוש בכך הוא שאף שהאליה עצמה מוקטרת על המזבח, ואם היה חושב עליה לאוכלה בחוץ לא היה הקרבן נפסל, מאחר ואין מחשבת אכילה בחוץ פוסלת אלא בדבר הראוי לאכילה, מכל מקום אם חשב כן על עור האליה, פוסל, כיון שהוא ראוי לאכילה], בכל אחת ממחשבות אלו הקרבן פָּסוּל, ולא יצאו הבעלים ידי חובתם, ובשרו אסור באכילה, וּמכל מקום אֵין בּוֹ כָרֵת – האוכל מבשר הקרבן אינו חייב כרת.

עתה מבארת המשנה את דין החושב מחשבת 'חוץ לזמנו': המקריב את הקרבן צריך לזרוק את דמו ולהקטיר את אמוריו בו ביום, ואכילת בשר הקרבן נעשית בחלק מהקרבנות ביום ההקרבה ובלילה שאחריו, ובחלקם גם ביום שלמחרת. אם חשב בעת הקרבת הקרבן לִזְרוֹק את דָּמוֹ לְמָחָר, אוֹ אפילו לזרוק רק מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, וכן אם חשב לְהַקְטִיר את אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ מִקְצַת אֵמּוּרָיו לְמָחָר, וכן אם חשב לֶאֱכוֹל את בְּשָׂרוֹ לְמָחָר [בקרבנות הנאכלים רק באותו יום], אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ שחשב לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הַאַלְיָה לְמָחָר, הרי זה פִּגּוּל, והקרבן פסול ולא יצאו הבעלים ידי חובתם, וְהאוכלים מבשר הקרבן, אפילו אם אכלוהו בזמנו, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)