משנה ב: כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עוֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:
משנה ב: כָּל בהמת קרבן שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, וכגון שאירע בה פסול קודם זריקת הדם, שלא היתה שום שעה שהיה הבשר ראוי להקטרה על גבי המזבח, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז ח) 'וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה', ומלשון 'עוֹלַת אִישׁ' יש ללמוד שהפסוק מדבר בעוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ, ואילו עולה זו לא עלתה לאיש ולא יצא בה ידי חובתו, ועולה זו אין עורה לכהנים. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים – שלא יצאו בה הבעלים ידי חובתם, מכל מקום כיון שזכה המזבח בבשרה, כמבואר לעיל (פ"א מ"א), עוֹרָהּ ניתן לַכֹּהֲנִים. אֶחָד [-דין זה הוא בין ב]עוֹלַת הָאִישׁ, וְאֶחָד [-ובין ב]עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, ואף שנאמר 'עולת איש', מכל מקום דין זה נוהג אף בקרבן אשה, ולמדו כן חכמים מהפסוק (שם) 'עור העולה', שלא היה צריך לומר אלא 'עורה', ומיתור הלשון יש ללמוד שאף עולת נשים ועבדים בכלל.
