יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת מכות, פרק א, שיעור 8

משנה

משנתנו מביאה דינים נוספים בענין צירוף העדים לכת אחת, בדיני נפשות: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע, אף על פי שאינו מן העדים, בִּזְמַן [-באופן] שֶׁמִּקְצָתָן של כל כת רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, אף אם לא ראו כולם את כולם, מכל מקום ראיית מקצתם את מקצתם מצרפת אותם להחשב ככת אחת, והֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אֶחָת. וְאִם לָאו, שלא ראו כלל אלו את אלו, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת, לְפִיכָךְ, באופן זה שהם שתי עדויות, אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן – אחת הכתות זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן – עובר העבירה והכת הזוממת נֶהֱרָגִין, שהרי הכת שלא הוזמה מעידה עליו שעבר עבירה, ומחמת כן הוא מתחייב מיתה, ואילו העדים השניים הוזמו בבית דין על ידי כת אחרת המעידה שלא היו שם, ונענשים בעונש 'כאשר זמם', וְהכת הַשְּׁנִיָּה פְטוּרָה מעונש, ועל פיה נהרג הנידון.

 

 

גמרא

אָמַר רַב יְהוּדָה, עֵדוּת מְיוּחֶדֶת, והיינו שכל אחד מהעדים ראה את העדות מחלון אחר, ולא ראו זה את זה, שהתבאר במשנתנו שהיא פסולה לדיני נפשות, כְּשֵׁרָה היא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, דִּכְתִיב (דברים יז ו) 'לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד', ויש לבאר, מַאי – מה כוונת הפסוק בלשון 'עֵד אֶחָד' אִילֵימָא עֵד אֶחָד מַמָּשׁ, הרי מֵרֵישָׁא שָׁמַעְתָּ מִינַּהּ – יש ללמוד זאת מתחילת הפסוק, שנאמר 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים', ולשם מה הוצרכה התורה להוסיף ולכתוב שלא יומת על פי עד אחד, אֶלָּא מַאי 'עֵד אֶחָד', שהיו שני העדים אֶחָד אֶחָד – כל אחד בפני עצמו, וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלֹא – רק בדיני נפשות עדות זו פסולה, אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כְּשֵׁרָה.

 

 

משנה

בדברי תנא קמא הוזכר שדי בכך ש'אחד מתרה בו באמצע', ואפילו שאינו מן העדים, רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ נֶהֱרַג עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים' וכו', ויש ללמוד מכך שכל העדות וההתראה יהיו על פי שני עדים. (עד) דָּבָר אַחֵר – דרשה נוספת מפסוק זה, 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים', שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן, אלא יכירו הדיינים עצמם את לשון העדים, ויבינו את דבריהם.

 

 

גמרא

הַנְהוּ לָעוּזֵי – מעשה בבני אדם 'לועזים', המדברים בשפה זרה, דְּאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – שבאו לדין תורה לפני רבא, אוֹקִים רָבָא תּוּרְגְּמָן בֵּינַיְיהוּ – העמיד רבא מתורגמן שיתרגם את הדברים. תמהה על כך הגמרא, וְהֵיכִי עָבַד הֲכִי – כיצד נהג רבא כן, וְהָא תְּנַן במשנתנו, שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן. מתרצת הגמרא, רָבָא, מֵידַע הֲוָה יָדַע מַאי דַּהֲווֹ אָמְרֵי – היה יודע ומבין מה שהם היו אומרים, אַהְדּוֹרֵי הוּא דְּלֹא הֲוָה יָדַע – ורק לא ידע להשיב להם בשפתם, ולכן הוצרך למתורגמן שיתרגם את דבריו.

 

 

מעשה בשני בני אדם ששמם אִילָעָא וְטוֹבִיָּה, שהיו חתומים על שטר חוב, וקְרִיבֵיה דְעַרְבָא הָווּ – היו הם קרובי משפחתו של הערב החתום על שטר ההלואה, סָבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר – היה רב פפא סבור לומר, גַּבֵּי לֹוֶה וּמַלְוֶה רְחִיקֵי נִינְהוּ – הרי הם רחוקים למלוה וללוה, ואם כן יש להכשיר את עדותם על ההלואה עצמה. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא, וְאִי לֵיתֵיהּ לַלֹּוֶה – והרי אם אין הלוה נמצא לפנינו, או שאין ללוה מהיכן לשלם, לָאו בָּתַר עַרְבָא אָזְלִינַן – וכי אין המלוה הולך אחרי הערב לגבות ממנו, וכיון שכך נמצא שהם קרובים לאחד מבעלי הדבר שבשטר החוב, והשטר פסול.

 

 

אָמַר שְׁמוּאֵל, עדים המעידים בַּמְּנַאֲפִים, מִשֶּׁיִּרְאוּ מְנַאֲפִים – די בכך שיעידו שראו אותם נוהגים כדרך המנאפים, וְלֹא בָּעִינַן שיראו את מעשה העבירה ממש כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת.

הַדְרָן עֲלָךְ כֵּיצַד הָעֵדִים

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)