יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת מנחות, פרק ג, משנה ג

משנה ג: שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנְּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בְשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

משנה ג: שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כגון שנפלה כל אחת מהן בצד אחד של הכלי, ונשאר בכל אחת מהן חלק שלא התערב במנחה השניה, קומץ מכל אחת בפני עצמה, ושתיהן כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, אלא התערבו לגמרי, פְּסוּלוֹת, כיון שצריך לקמוץ מכל אחת בפני עצמה, ולא מתערובת של שתי מנחות.

הַקֹּמֶץ, שנקמץ מהמנחה, שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא יַקְטִיר, ואפילו את כל התערובת לא יקטיר, כיון שאין מצוות הקטרה אלא בקומץ, וְאִם הִקְטִיר את כל התערובת, זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים – יצא בה הבעלים ידי חובתו, כיון שסוף סוף הוקטר קומצו, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים, לפי שאין מנחה ניתרת אלא על ידי קמיצה.

נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ של המנחה בִּשְׁיָרֶיהָ – במה שנשאר בכלי של אותה מנחה עצמה, אוֹ בְשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר, כיון שכל דבר שחלק ממנו מוקטר, כמו מנחה שהקומץ שלה מוקטר, יש איסור תורה להקטיר את השאר, וכיון שהתערבו הקומץ והשיריים אין דרך להקטיר את הקומץ ללא הקטרת השיריים, האסורים בהקטרה, וְאִם עבר והִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים, כיון שסוף סוף הוקטר גם הקומץ שלו.

נִטְמָא הַקֹּמֶץ, וְהִקְרִיבוֹ בטומאתו, הַצִּיץ מְרַצֶּה, שנאמר (שמות כח לח) 'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה". אך אם יָצָא הקומץ מחוץ למקדש, ובכך נפסל, והכניסו וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. וטעם החילוק, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, כיון שיש בו צד קולא, שהרי טומאה הותרה בציבור, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא, שנאמר בפסוק 'לרצון להם לפני ה", ללמד שרק עוון שהוא לפני ה', כמו טומאה, הציץ מרצה, ולא עוונות שאינן לפני ה', והיינו כשיצא הקרבן לחוץ ונפסל, שאין הציץ מרצה עליו.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)