גמרא
תָּנִינָא לְהָא דְתָּנוּ רַבָּנָן – שנינו במשנה דין זה שהתפרש בברייתא, יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל בְּצַד עֶדְרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹלֵב את בהמתו וּמֵבִיא לוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן עוסקת הברייתא, אִי דְּלֵיכָּא דָּבָר – אם אין בעל חיים טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, פְּשִׁיטָא שהדבר מותר. וְאִי דְּאִיכָּא דָּבָר – אם יש בעל חיים טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, אַמַּאי – מדוע אינו חושש שהביא לו חלב טמא. מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר דְּאִיכָּא דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, וְכִי קָאֵי חָזִי לֵיהּ – ומדובר באופן שכאשר הישראל עומד יכול הוא לראות את מעשיו של העובד כוכבים, וְכִי יָתֵיב לֹא חָזִי לֵיהּ – אך כשהוא יושב אינו רואה את מעשיו, מַהוּ דְּתֵימָא – וסבור היית לומר כֵּיוָן דְּיָתֵיב לֹא חָזִי לֵיהּ, אם כן בזמן שהישראל יושב נֵיחוּשׁ – יש לנו לחשוש דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵיב לֵיהּ – שמא יביא העובד כוכבים חלב טמא ויערב בחלב שהוא נותן לו, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו הברייתא, דכֵּיוָן דְּכִי קָאֵי חָזִי לֵיהּ – כיון שכאשר הישראל עומד הוא רואה את מעשיו, אִירְתּוּתֵי מִירְתַת – הגוי פוחד שיבחין הישראל במעשיו, וְלֹא קָמְעָרֵיב – ואינו מערב לו חלב טמא.
שנינו במשנה בכלל מאכלי עובדי כוכבים המותרים באכילה, 'הַדְּבָשׁ'. מבררת הגמרא את הטעם לכך, דְבַשׁ, לְמַאי נֵיחוּשׁ לֵיהּ – מה החשש ששייך בזה, אִי מִשּׁוּם אִיעֲרוּבֵי – אם מחשש שיערב העובד כוכבים יין נסך בדבש, הרי מִיסְרַח סָרֵי – הוא מסריחו ומקלקלו. אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הרי דבש נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, והתבאר לעיל שבדבר כזה אין משום בישולי עובדי כוכבים. אִי מִשּׁוּם גִּיעוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, והיינו שהכלים שהדבש ניתן בו פלטו טעם של איסור שנבלע בדבש, הרי נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר, וכיון שעברו עשרים וארבע שעות מזמן שהעובד כוכבים השתמש בכלי לאיסור, אין חשש איסור בכך.
עוד שנינו במשנה בכלל המותרים באכילה, 'וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵי זוֹ הִיא טָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה [-שאינה חתוכה לחתיכות קטנות], כָּל שֶׁרֹאשָׁהּ וְשִׁדְרָהּ נִיכָּר, ומכירים בו שהוא מין דג טהור. וְאֵי זוֹ הִיא 'צִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה', כָּל שֶׁכִּלְבִּית [-מין דג] אַחַת אוֹ שְׁתֵּי כִּלְבִּיּוֹת שׁוֹטְטוֹת בּוֹ, וזהו סימן לכך שזהו ציר של דגים טהורים. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, אחרי שהשמיעה לנו הברייתא שאם יש בה כלבית אַחַת אַמְרִינָן שָׁרֵי – מותר, תְּרֵי מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך להשמיענו שבשתי כלביות מותר. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, כָּאן בְּחביות סְתוּמוֹת כָּאן בְּחביות פְּתוּחוֹת, ומבאר הרי"ף, בְּחביות סְתוּמוֹת די בכלבית אַחַת כדי להתיר, ואילו בְּחביות פְּתוּחוֹת יש צורך בשְׁתַּיִם, אך אחת אינה ראיה, כיון שיתכן שאותה כלבית נפלה שם מאליה.
כפי שהתבאר בברייתא לעיל, מותר לקנות מעובד כוכבים דג רק באופן שראשו ושדרו ניכר שהם של דג טהור. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור דין זה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשָׁהּ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, וְרַב נַחְמָן אָמַר, אוֹ רֹאשׁ אוֹ שִׁדְרָה, ואין צורך בשניהם. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא, עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִיכָּר.
אָמַר רַב בְּרוֹנָא, אָמַר רַב, קִרְבֵי דָּגִים, וּמֵיעֵי דָּגִים, שאין בהם סימני טהרה, אֵין נִלְקָחִין אֶלָּא מִן הַמּוּמְחֶה, היודע ומכיר שהם של דג טהור. מבררת הגמרא, אם אֵין שָׁם מֻמְחֶה, מַאי – כיצד ניתן לברר את כשרותם. אָמַר רַב הוּנָא, עַד שֶּׁיֹּאמַר המוכר, שלא קנאם מאחרים, אלא אֲנִי עצמי מְלַחְתִּים – מלחתי דגים אלו, וראיתי שהם טהורים, ומהם הוצאתי קרביים ומעיים אלו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כְּסִימָנֵי בֵּיצִים של עופות, לדעת אם הם של עוף טהור, כָּךְ סִימָנֵי קִרְבֵי [-ביצי] דָּגִים, וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בֵּיצִים, כָּל שֶׁכוֹדֶרֶת – עשויה ככדור [ואינה כעיגול שטוח], וַעֲגוֹלְגוֹלֶת – אין עיגולה שוה מכל צדדיו, אלא רֹאשָׁהּ אֶחָד כַּד – עגול ועבה ככד, וְרֹאשָׁהּ אֶחָד חַד – מחודד, טְהוֹרָה, אך אם שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִין, או ששְׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין, טְמֵאָה. סימן נוסף, חֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים, טְהוֹרָה. חֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים וְחֶלְמוֹן מִבַּחוּץ, טְמֵאָה. חֶלְמוֹן וְחֶלְבּוֹן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ, כגון צב או לטאה.
שנינו במשנה בכלל מאכלים של עובד כוכבים המותרים באכילה, 'וְזֵיתֵי גְלוּסְקָא מְגוּלְגֶּלֶת', והיינו זיתים כבושים שהתנפחו עד שנראים כעוגות קטנות. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא, וכי מה האיסור שיכול להיות בזיתים. ומתרצת, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, אלא באופן דְרָפוּ טוּבָא – שהם רכים ביותר, מַהוּ דְּתֵימָא – שמא תאמר, חַמְרָא רָמָא בְּהוּ – הטיל בהם הגוי יין, ויש לאוסרם, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו משנתנו שאין חוששים לכך, אלא הָנֵי – זיתים אלו רכים כל כך, מֵחֲמַת מִישְׁחָא דְּנָפִישׁ בְּהוּ – מחמת השמן הרב שיש בהם.
עוד שנינו במשנה, 'וְהַחֲגָבִין, מִן הַסְלוּלְיָה [-מהסל של החנוני] אֲסוּרִין, מִן הַהֵפְּתֵּק [מהחביות שכונסים אותם] מוּתָּרִין'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחֲגָבִין, וְהַקֲפְּרִיסִין – הקליפות של פירות עץ הצלף, שדרך לאוכלם חיים, אך יש שמבשלים אותם, וְהַקֲפְּלוּטָאוֹת – כרתי, שדרך לאוכלו חי, הַבָּאוֹת מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֵפְּתֵּק – חביות שכונסים אותם, וּמִן הַסְּפִינָה, מוּתָּרִין. וְהַנִּמְכָּרִין בִּסְלוּלָה [-בסלים] לִפְנֵי חֶנְוָנִי, אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּזַלֵּף עֲלֵיהֶן החנוני יַיִן. וְכֵן יֵין תַּפּוּחִים הַבָּא מִן הָאוֹצָר, וּמִן הַהֵפְּתֵּק, וּמִן הַסְּפִינָה, מֻתָּר, וְהַנִּמְכָּר בְּקַטְלוֹזָא – בשוק לִפְנֵי חֶנְוָנִי אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּעָרֵב בּוֹ אֶת הַיַּיִן.
מבאר הרי"ף, הַאי 'חֲגָבִים' דְּקָתָנֵי הָכָא – חגבים אלו שנישנו כאן, שהם מותרים באופנים מסוימים, כְּבוּשִׁין נִינְהוּ, וְלֹא שְׁלוּקִין – ואינם מבושלים, וּלְפִיכָךְ מוּתָּרִין, אֲבָל שְׁלוּקִין אֲסוּרִין, משום בישולי עובדי כוכבים. וְדַיְיקִינָן – ויש לדייק כן מִדְּקָתָנֵי לָהּ – מכך ששנתה זאת הברייתא גַּבֵּי [-יחד עם] קַפְרִיסִין וְקֲפְּלוּטָאוֹת, דִכְּבוּשִׁין נִינְהוּ, וְלֹא שְׁלוּקִין, שהרי אין דרך לשולקם [רא"ה], וְעוֹד דָּיְיקִינָן, מֵהָא דְּאָמַר לְעֵיל, אָמַר רַב בְּרוֹנָא, אָמַר רַב, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם, כָּל חֲגָבִין שֶׁבּוֹ אֲסוּרִין, וְהַוִינָן בָּהּ – נשאה ונתנה הגמרא בביאור דין זה, אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כִּי הַאי גַּוְונָא מִי אַסִּיר – וכי באופן זה נאסרים החגבים, כְּלוֹמַר, הטעם שאינם נאסרים הוא כיון שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לֹא נִתְכַּוֵּן לְבַשְּׁלָם, וְאַמַּאי אֲסִירֵי – ומדוע לולא טעם זה היו נאסרים, מִכְלָל – משמע מכך, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּן העובד כוכבים לְבַשְּׁלָם, וַדַּאי אֲסִירֵי.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
