יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת ערכין, פרק ז, משנה א

פרק ז, משנה א: אֵין מַקְדִּשִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוּת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לַשָּׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד:

פרק ז, משנה א: נאמר בתורה (ויקרא כז טז-יח) 'וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ'. ולהבנת המשניות הבאות יש להקדים כמה דינים בעניני הקדשת ופדיון קרקעות בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג: א. אדם המקדיש 'שדה אחוזה', והיא שדה שבאה לו בירושה מאבותיו, ורוצה לפדותה, עליו לשלם להקדש חמשים שקל כסף על כל שטח קרקע הראוי לזריעת כור שעורים. אמנם, סכום זה ניתן רק כאשר הקדיש ובא לפדות את השדה מיד לאחר היובל, שיש לפניו עוד ארבעים ותשע שנה [כי שנת היובל אינה מן המנין], נמצא שהוא משלם להקדש על כל שנה סלע ופונדיון [שהוא אחד מארבעים ושמונה בסלע], אך אם בא לפדות עשר או עשרים שנה לאחר מכן, מונים את השנים שנותרו עד היובל, ונותן לכל שנה סלע ופונדיון [ואף שנשאר פונדיון אחד יתר על חמשים סלעים, זהו פונדיון שנותנים לשולחני הפורט את המטבעות]. ב. מה שאמרה תורה שמשערים את הקרקע לפי מקום הראוי לזריעת כור שעורים, היינו בזריעה המפוזרת ביד, ובפיזור בינוני. ג. כיון שנאמר בתורה 'על פי השנים הנותרות', ומיעוט רבים שנים, יש ללמוד שלא ניתן לפדות את השדה על פי מספר השנים הנותרות אלא אם כן נשארו לפחות שנתיים עד היובל, אך אם לא נותרו שנתיים עד היובל, צריך הפודה לתת חמשים סלעים, כמי שבא לפדות את השדה בשנה הראשונה ליובל. ד. אם אין השדה נפדית עד היובל, הרי היא יוצאת ביובל ומתחלקת בין הכהנים שבאותו משמר.

אֵין מַקְדִּשִׁין – אין ראוי לאדם להקדיש את שדה אחוזתו לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, כיון שאם יקדישנה, וירצה לגואלה קודם היובל, יצטרך לשלם להקדש חמשים סלעים, ולכן עצה טובה היא שלא לעשות כן, שלא יאבד את ממונו. וְלֹא גֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל – הבא לגאול את שדהו באמצע שנות היובל, כגון עשר או עשרים שנה לפני היובל הבא, ובא לפדות את השדה באמצע השנה, כגון בחודש ניסן, אינו יכול לאמוד את דמי פדיונו לפי ערך הפָּחוֹת מִשָּׁנָה ולתת תמורת השנה שהוא עומד בה רק מחצית סלע ופונדיון, אלא נותן סלע ופונדיון גם לשנה זו, הגם שעבר חציה או יותר, לפי שאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, אלא שנים שלימות בלבד. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים, כלומר, במקום שיש להקדש רווח מחישוב החודשים, עושים כן, והיינו כשבא לפדות את שדהו שנה וחצי קודם היובל, אין אומרים שיתן שני סלעים ושני פונדיונים כמי שבא לפדות את שדהו שנתיים לפני היובל, אלא אנו מחשבים את החודשים שעברו וכבר אינם, ונמצא שלא נשארו שנתיים שלמות עד היובל, ודינו לשלם להקדש חמשים סלעים.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל – בזמן שהיובל נוהג, נוֹתֵן בִּתמורה לשטח קרקע של זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים – הראוי לזריעת כור שעורים, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. ואם הָיוּ שָׁם, באותה שדה, נְקָעִים [-בקעים] עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים ומלאים מים, שאינם ראויים לזריעה, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, שאינם ראויים לזריעה, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ לחישוב דמי ההקדש. אבל אם היו הבקעים והסלעים פָּחוּת מִכָּאן – פחותים מעשרה טפחים, נִמְדָּדִים עִמָּהּ, ואף שאינם ראויים לזריעה, הרי שטח קטן כזה בטל לשאר השדה ונמדד יחד עמה.

הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, ובא לפדותה, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לַשָּׁנָה. ואִם אָמַר שאינו רוצה לתת את הכל יחד, אלא הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה – בכל שנה אתן להקדש סלע ופונדיון, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, שנאמר 'וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף', עד שיהיה כל הכסף כאחד [אמנם אם רוצה הוא לפדות רק חלק מהקרקע, רשאי, ואינו חייב לפדות את כולה, וכמבואר להלן (פ"ט מ"ב)].

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)