משנה ב: מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ. מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁבּ אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לָאִישׁ, לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וִיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה, לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים. וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן. זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ:
משנה ב: נאמר בתורה לגבי גאולת שדה אחוזה (ויקרא כה נ) 'וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ', כלומר, כיון ששדה אחוזה הנמכרת חוזרת ביובל לבעליה, נמצא שהמחיר ששילם הקונה מתחלק לפי מספר השנים שנשארו עד היובל, ואם רוצה הבעלים לגאול את שדהו קודם היובל, הרי הוא משלם לקונה לפי מספר השנים שנשארו עד היובל. ואפילו אם מכרה הקונה לאדם שני, והשני לשלישי וכו', ביובל חוזרת השדה לבעליה הראשונים, ומשנתנו מבררת את הדין באופן שנמכרה השדה כמה פעמים ובמחירים שונים, כיצד מחשבים את מחיר השדה כאשר בא הבעלים לגאול את השדה קודם שנת היובל: מְכָרָהּ – מכר הבעלים את שדה אחוזתו לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, ובא עתה לגאול את השדה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב את מחיר השדה אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן – לפי המחיר ששילם לו הראשון, ונותן את הכסף לקונה השני, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה כז) 'וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ', ולשון 'לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ' מלמדת שהחישוב הוא עם האדם שקנה מהבעלים [ואף על פי שהקונה השני מפסיד בכך, אינו יכול לתבוע כלום מהקונה הראשון]. אמנם אם מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, באופן זה מקילים על המוכר, ואומרים שאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לשון 'לָאִישׁ', ויש לדרוש מכך שייחשב לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, והוא הקונה האחרון [ונמצא שדורשים את הפסוקים להקל על המוכר, שאם הראשון קנה ממנו בזול, מחשב עם הראשון, ואם האחרון קנה בזול, מחשב עם השני, וכך דרשו חכמים מהפסוקים, שיש לדרוש כך להקל על המוכר].
לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וִיִגְאוֹל בְּקָרוֹב – לא ימכור האדם את שדהו הרחוקה מן העיר כדי לגאול שדה קרובה אל העיר שכבר מכרה, בְּרָע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה – וכן לא ימכור שדה רעה כדי לגאול שדה טובה [וכן להיפך, שלא ימכור שדה קרובה או שדה טובה, כדי לגאול רחוקה או גרועה], לֹא יִלְוֶה ממון וְיִגְאַל בו את שדהו, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים – מחצית השדה, אלא או שגואל את כולה או שאינו גואל כלל. וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן – המקדיש את שדהו, רשאי למכור שדה אחרת כדי לגאול שדה זו, וכן רשאי ללוות מעות כדי לגאול, ורשאי לגאול לחצאין. ודין זֶה הוא חֹמֶר שיש בַּמוכר להֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ:
