יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ב, שיעור 7

נאמרו בתורה שתי פרשות בענין טומאת אשה הרואה דם: א. 'וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב' (ויקרא טו יט), וזו היא טומאת נדה, שאפילו אם ראתה כל שבעת ימי נדתה, הרי היא מפסיקה בטהרה וטובלת ונטהרת מיד, ו[מן התורה] אינה צריכה לספור שבעה ימים נקיים. ב. 'וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ, אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִיא', 'וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' (ויקרא פרק טו, כה, כח-כט) וזו היא טומאת זבה, שצריכה לספור לאחר שהסתיימה ראייתה עוד שבעה ימים נקיים, ורק אחר כך יכולה לטבול, וצריכה להביא קרבן. הגמרא מבארת עתה את ההבדל בין טומאת נדה לבין טומאת זבה: יָכוֹל היית לומר שאשה הָרוֹאָה שְׁלֹשָׁה [יָמִים רְצוּפִים] בִּתְחִלַּת ימי [נִדָּה], תְּהֵא זָבָה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים ולהביא קרבן, וּמַה אֲנִי מְקַיֵּים – באיזה אופן מתקיים הפסוק 'וְאִשָּׁה כִּי תִּהְיֶה זָבָה', שזו טומאת נדה, בְּרוֹאָה רק יוֹם אֶחָד, אֲבָל בְּרוֹאָה שְׁלֹשָׁה ימים רצופים בַּתְּחִלָּה, תְּהֵא זָבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'עַל נִדָּתָהּ', ללמד שרק אַחַר הימים הראויים להיות ימי נִדָּתָהּ הִיא מִיטַּמָּא טומאת זיבה, וְאֵינָהּ מִיטַּמָּא בַּתְּחִלָּה – בתחילת הימים הראויים לנידתה [ולהלן יבואר מה הם אותם ימים]. אֵין לִי ללמוד אֶלָּא שתהא טומאת זבה אם ראתה סָמוּךְ לימים הראויים לְנִדָּתָהּ, וכמשמעות הלשון 'על נדתה', אך אם ראתה בזמן מוּפְלָג מִנִּדָּתָהּ – רחוק מהימים הראויים להיות ימי נדתה, מִנַּיִן שגם באופן זה היא נטמאת טומאת זבה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אוֹ כִּי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ', ולשון 'או כי תזוב' באה לרבות אופן שלא ראתה מיד בסיום הימים הראויים לנדתה, אלא לאחר הפסקה, אך עדיין אֵין לִי ללמוד אֶלָּא באופן שראתה מוּפְלָג מִנִּדָּתָהּ יוֹם אֶחָד – רחוק מימי נדתה יום אחד, והיינו שלאחר שבעת הימים הראויים לנדתה לא ראתה ביום השמיני, אלא בתשיעי, העשירי והאחד עשר, ומִנַּיִן שאם היה הפסק גדול יותר לאחר ימי נדתה, כגון שְׁנַיִם, וּשְׁלֹשָׁה, וְאַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, עֲשָׂרָה, שאף במרחק זמן כזה היא טמאה משום זבה, [אָמַרְתָּ] – כך יש לדרוש, מַה מָּצִינוּ בַּיום הרְבִיעִי שלאחר שבעת ימי נדתה, שֶׁהוּא רָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה [וכפי שיבואר להלן], אַף אֲנִי אָבִיא ימים אֵלּוּ, שֶׁהֵן רְאוּיִן לִסְפִירָה, שֶׁיְּהוּ רְאוּיִן לְזִיבָה, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, מַה מָּצִינוּ בַּיום הרְבִיעִי שלאחר שבעת ימי נדתה, שֶׁהוּא רָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה, שֶׁאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים אַחַר נִדָּתָהּ, הוּחְזְקָה להיות זָבָה, וּמַתְחֶלֶת לִסְפּוֹר שבעה ימים נקיים מִיּוֹם רְבִיעִי, הרי שיום זה ראוי לספירה, וְאִם לֹא רָאֲתָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִדָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁרָאֲתָה דָּם בְּיוֹם שֵׁנִי וּבַשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי, הרי נַעֲשֵׂית זָבָה, וְסוֹפֶרֶת מִיּוֹם חֲמִישִׁי, הִנֵּה נמצא שהיום הָרְבִיעִי רָאוּי גם לִסְפִירָה וְרָאוּי גם לְזִיבָה, אַף אֲנִי אָבִיא ללמוד אֶת אותם הַשִּׁשָּׁה ימים שֶׁהֵן תַּשְׁלוּם עֲשָׂרָה [-המשלימים לעשרה, והיינו מהחמישי ועד העשירי], שהם ראויים להיות ימי ספירה, שֶׁיְּהוּ רְאוּיִן לְזִיבָה.

ממשיכה הגמרא ודורשת, וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת גם אֶת היום האַחַד עָשָׂר, השונה מהיום הרביעי בכך שאינו ראוי להצטרף לימי הספירה של שלשת הימים הראשונים, שהרי אם ראתה בהם מסתיימים שבעת הימים הנקיים ביום העשירי, תַּלְמוּד לוֹמַר 'בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ', ללמד שאף אם ראתה בזמן המרוחק מהימים הראויים לנדתה, הרי היא טמאה טומאת זיבה. מבררת הגמרא, אוֹ יָכוֹל היית לומר שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת היום השְׁנֵים עָשָׂר, שהוא רחוק יותר, ומלשון 'בלא עת נדתה' משמע שמדובר ביום המרוחק מימי נדתה, אָמַרְתָּ, לָאו – אין לומר כן, ואין לרבות את היום השנים עשר, אלא רק את היום האחד עשר. שואלת הגמרא, וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת היום האַחַד עָשָׂר, וּלְהוֹצִיא אֶת היום השְׁנֵים עָשָׂר, ומשיבה, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת היום האַחַד עָשָׂר, שֶׁרָאוּי לִסְפִירַת היום הנלמד מלשון 'אוֹ כִּי תָזוּב', והיינו היום הרביעי [וכפי שהתבאר לעיל שהוא נדרש מלשון 'או כי תזוב', ואם ראתה בו, מסתיימים שבעת הימים הנקיים ביום האחד עשר, וּמוֹצִיא אֲנִי את היום השְׁנֵים עָשָׂר, שֶּׁאֵין רָאוּי לִסְפִירַת היום הרביעי הנדרש מלשון 'אוֹ כִּי תָזוּב'. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אִם רָאֲתָה בימים תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר, הֲרֵי הִיא זָבָה גְּמוּרָה, וּצְרִיכָה סְפִירַת שִׁבְעָה ימים נקיים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר 'אוֹ כִּי תָזוּב' וְגוֹ' שמשם נדרשו הימים שלאחר שלשת הימים הראשונים, אֲבָל אִם לֹא רָאֲתָה אֶלָּא עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר וּשְׁנֵים עָשָׂר, אֵינָהּ זָבָה גְּמוּרָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה סְפִירַת שִׁבְעָה, לפי שֶׁיום שְׁנֵים עָשָׂר אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְיום אַחַד עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִימֵי זִיבָה, כיון שאין לו ריבוי בפסוקים, אֶלָּא תְּחִלַּת הימים הראויים לימי נִדָּה הוּא, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִמָּהֶן לִהְיוֹתָן שְׁלֹשָׁה, ובפחות משלשה ימי ראיה אינה נעשית זבה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)