יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ד, שיעור 30

וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הדן דין תורה, וְרוֹאֶה התלמיד שיש מקום לטעון טענה שהיא זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לְעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק אלא יאמר זאת, ולא יחשוש מפני העשיר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי שֶׁאפילו אִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה, אֵינִי מְשַׁקֵּר, ולכן ראוי לך להאמין לכך שמָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְאֵין לִי עָלָיו אֶלָּא עֵד אֶחָד, בּוֹא וְהִצְטָרֵף עִמּוֹ להעיד ולהוציא את המנה מיד אותו אדם שחייב לי, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. תמהה על כך הגמרא, הַאי – והרי דין זה, שאסור לאדם להעיד עדות שקר מֵהפסוק (שמות כ יג) 'לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר' נָפְקָא [-נלמד], ובודאי אסור לו להעיד עדות שקר אף אם רבו אמר לו כן. מתרצת הגמרא, אֶלָּא דרשה זו היא לאופן אחר, דאִי אָמַר לֵיהּ רבו, אֲנָא וַדָּאִי אִית לִי חַד סַהֲדָא – יש לי עד אחד על כך שהלה חייב לי מנה, תָּא אַתְּ – בא אתה, וְקוּם הָתָם – ותעמוד שם בבית דין, כאילו אתה מתכוין להעיד, וְלֹא תֵּימָא מִידִי – ובאמת לא תאמר כלום, ובאופן זה הרי אינו עובר על איסור עדות שקר, מִנַּיִן שֶׁאף זה אסור ולֹּא יַעֲמוֹד, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר, אֶטְעָנֵנוּ בְּמָאתַיִם, כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה לִי בְּמָנֶה, וְיִתְחַיֵּב לִי שְׁבוּעָה על המאה הנוספים, כדין מודה במקצת המתחייב שבועה, והתועלת שתהיה לי בכך היא שאֲגַלְגֵּל עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר על ממון שהוא חייב לי ואין לי עליו דרך לחייבו שבועה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לְאדם שנּוֹשִׁין בּוֹ מָנֶה, וּטְעָנוּהוּ בְּמָאתַיִם, שֶׁלֹּא יֹאמַר בליבו, הרי אם אודה שבאמת אני חייב מאה, הרי אתחייב שבועת מודה במקצת ויוכל התובע לגלגל עלי שבועות נוספות, לכן אֶכְּפְרֵנוּ בְּבֵית דִין ואומר שאיני חייב לו כלום, וכך אפטר משבועה, וְאוֹדֶה לוֹ חוּץ לְבֵית דִּין שאני חייב לו מאה, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה וְלא יְגַלְגֵּל עָלַי שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה בני אדם שֶׁנּוֹשִׁין מָנֶה בְּאֶחָד, ואין להם עדים על כך, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד בַּעַל דִּין ויתבענו בפני הדיינים, וּשְׁנַיִם הנוספים הנושים בו, מְעִידִים, ולא ידעו בית דין שהם מעידים עבור עצמם, שהרי מנה זה שייך גם להם, ועושים כן כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיאוּ מָנֶה על פי עדותם (מָנֶה לְכָל א' וָא') וְיַחְלוֹקוּ בו, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁבָּאִין לְדִין, אֶחָד לָבוּשׁ סְמַרְטוּטִין, וְאֶחָד לָבוּשׁ אִיצְטְלָא [-גלימה יקרה] בַּת [-ששוויה] מֵאָה מָנֶה, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ לבעל הדין העשיר, לְבו‍ֹשׁ כְּמוֹתוֹ – תלבש גם אתה סמרטוטים, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ באיצטלא יקרה, כדי שלא תגרום לדיינים לשאת לך פנים יותר מלחברך, וכן כדי שלא יסתתמו טענותיו של בעל דינו, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא – כשהיה בא דין תורה לפני רבה בר רב הונא, אָמַר לְהוּ – היה אומר לשני בעלי הדין, שְׁלוּפֵי פֻּזְמְקֲיְיכוּ – הסירו את האנפלאות שברגליכם, וְחוּתוּ לְדִינָא – ורק אז תרדו לדין.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)