משנה
אָמַר התובע לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, וְהֵם יוֹדְעִים לוֹ עֵדוּת, אלא שלא היתה זו ידיעה גמורה שהם יכולים להעיד עליה, אלא היה הדבר ידוע להם עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן [-מהעדים] קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, כיון שגם אם היו מעידים לו לא היתה כל תועלת בעדותם, ואין חיוב קרבן שבועה אלא על כפירה של עדים כשרים היודעים עדות כשרה, ובהימנעותם להעיד גרמו להפסד ממון.
משנתנו מבארת שחיוב קרבן שבועה הוא רק באופן שהתובע עצמו השביע את העדים: שִׁילַּח התובע את תביעתו בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שלא השביעם התובע כלל, אלא שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע באותו נידון, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים לוֹ – לתובע עֵדוּת, נגדי, שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ, ונשבעו שאינם יודעים לו עדות, אף שבאמת ידעו לו עדות, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין מקרבן שבועה, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ את התביעה להעיד מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.
כפי שהתבאר לעיל חיוב קרבן שבועת העדות שייך אף כשהעדים לא הוציאו שבועה מפיהם, אלא שהשביע אותם התובע, והם כפרו ואמרו שאינם יודעים לו עדות. עתה מבארת המשנה מה הן לשונות ההשבעה של התובע, המחייבות את העדים הנשבעים על פיהם: אמר התובע לעדים, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שתבואו להעיד לי, או שאמר מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם בשבועה, או אוֹסֶרְכֶם אָנִי בשבועה, ונשבעו כדבריו שאינם יודעים לו עדות, ובאמת ידעו לו עדות, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין קרבן שבועת העדות.
שבועת העדות צריכה להיות בהזכרת ה' או כינויו, אבל אם השביעם התובע 'בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ', שאין זה שם ולא כינוי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. השביעם בשם אל"ף דל"ת, או ביו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְאחד מכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
אגב דינים אלו מביאה המשנה דינים נוספים השייכים להזכרת שם ה': הַמְקַלֵּל את שם ה' בְּכֻלָּן – באחד מכל הכינויים, חַיָּב מיתה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בכינויים, עד שיקלל בשם המיוחד, ולא בכינויים, כיון שנאמר 'בנקבו שם יומת', והיינו שם המיוחד [אמנם לגבי שבועת העדות מודים חכמים לרבי מאיר שגם על הכינויים חייב, כיון שנאמר רק 'ושמעה קול אלה'].
מחלוקת נוספת: הַמְקַלֵּל את אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן – באחד מהשמות או הכינויים, חַיָּב מיתה, שנאמר (שמות כא יז) 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, עד שיקלל בשם המיוחד.
הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שנאמר (דברים ד ט) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', וזו אזהרה לאדם שלא יקלל את עצמו, ואיסור קללת חבירו נלמד מהפסוק (ויקרא יט יד) 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ', וכל שכן שאסור לקלל אדם השומע.
המשנה חוזרת עתה לבאר את דיני שבועת העדות: אמר התובע לכל אחד מהעדים יַכֻּהוּ אֱלֹהִים אם לא יעיד עבורו, או ששמע אדם קורא בתורה בפרשת הקללות, ואמר לעד וְכֵן יַכֻּהוּ אֱלֹהִים אם לא יעיד עבורו, הרי זוֹ הִיא הָאָלָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה, וחייבים העדים קרבן שבועה. אם אמר התובע את דבריו בלשון הפוכה, כגון שאמר אַל יַכְּכָה, או יְבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לָךְ אם תעיד עבורי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, כיון שהוא סובר ש'מכלל הן אתה שומע לאו', כלומר, משמע מדבריו שרק אם יעיד עבורו יהיה מבורך, אבל אם לא יעיד עבורו יהיה מקולל, והרי זו אלה הכתובה בתורה, וחייב העד קרבן שבועה. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון שהם סוברים שצריך התובע לפרש את דבריו, ואין אומרים מכלל הן אתה שומע לאו.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יֵשׁ שֵׁמוֹת קודש שֶׁנִּמְחָקִין [-שמותר למוחקם], וְיֵשׁ שֵׁמוֹת שֶׁאֵין נִמְחָקִין, אֵלּוּ [הֵן] שֵׁמוֹת שֶּׁאֵין נִמְחָקִין, אֵל, אֱלוֹהַּ, אֱלֹהִים, אֱלֹהֶיךָ, אֱלֹהֵיכֶם, אֶהְיֶה, אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֵין נִמְחָקִין. אֲבָל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר, וְהַנּוֹרָא, הָאַדִּיר, הֶחָזָק, הָאַמִּיץ, חַנּוּן, וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפָּיִם, וְרַב חֶסֶד, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְחָקִין.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּתַב אל"ף למ"ד מֵאֱלֹהִים, או שכתב יו"ד ה"א מַה', הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִמְחַק, כיון שאף אותיות אלו שכתב נחשבות כשם בפני עצמו. אך אם כתב שי"ן דל"ת משד"י, או שכתב צד"י בי"ת מִצְּבָאוֹת, כיון שאותיות אלו בפני עצמם אינם שם, הֲרֵי זֶה נִמְחַק.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אפילו שם 'צְבָאוֹת' כּוּלּוֹ נִמְחַק לְפִי שֶׁלֹּא נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'צְבָאוֹת' אֶלָּא עַל שֵׁם צְבָאוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל הַטָּפֵל לַשֵּׁם – האותיות הנטפלות לשם ה', בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, הֲרֵי זֶה נִמְחַק, ומבארת הברייתא, לְפָנָיו כֵּיצַד, 'לַה" הל' נִמְחַק, 'בַּה" ב' נִמְחַק. 'וַה" וָאו נִמְחַק. לְאַחֲרָיו כֵּיצַד, מתיבת אֱלֹהֵינוּ, אותיות נ"ו נִמְחַק, מתיבת אֱלֹהֵיכֶם כ"ם נִמְחַק, אֱלֹהֵיהֶם ה"ם נִמְחַק, אֲחֵרִים אוֹמְרִים, אמנם הנטפל לשם מלפניו נמחק, כיון שבשעת כתיבת אותיות אלו עדיין לא נכתב שם ה', אך הנטפל לשם מאחריו אֵינוֹ נִמְחַק, כיון שֶׁכְּבָר קִידְּשׁוֹ הַשֵּׁם – כיון שבזמן שנכתבו האותיות האחרונות היתה תיבה זו כבר קדושה, שתחילתה שם ה', ולכן כולה אסורה במחיקה. אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.
