יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ד, שיעור 35

שנינו במשנה לגבי המשביע את עדיו בשבועת העדות, 'וּבְכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין פירוש לשון אָלָה, אֶלָּא שְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר ה כה) 'וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מִנַּיִן לְאָלָה שֶׁהִיא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב (יחזקאל יז יג) לגבי נבוכדנצר מלך בבל שעלה על צדקיהו מלך יהודה, 'וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה', וּכְתִיב (דברי הימים ב', לו יג) לגבי צדקיהו 'וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים', הרי שלשון 'אלה' מתפרשת כשבועה.

תַּנְיָא בברייתא, לשון 'אָרוּר', יש בּוֹ נִידּוּי, יש בּוֹ קְלָלָה, ויש בּוֹ שְׁבוּעָה. ומבארת הגמרא מהיכן לומדים כל אחד מהדברים, בּוֹ נִידּוּי, דִּכְתִיב (שופטים ה כג) 'אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה", וְאָמַר עוּלָא בפירוש פסוק זה, בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְתֵּיהּ – בארבע מאות שופרות נידה בָּרָק לְמֵרוֹז, בעת מלחמתו עם סיסרא, 'כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים', ומבארת הגמרא מי הוא 'מרוז' האמור בפסוק, אִיכָּא דְּאָמְרֵי גַּבְרָא רַבָּא הֲוָה – יש אומרים שהיה זה אדם חשוב, שלא הצטרף למלחמה, וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי כּוֹכְבָא הֲוָה – ויש אומרים שזהו אחד מכוכבי השמים, דִּכְתִיב (שופטים ה כ) 'מִן הַשָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא', על כל פנים מבואר שלשון 'ארור' משמשת כלשון נידוי.

ממשיכה הגמרא ומבארת, ארור בּוֹ קְלָלָה, דִּכְתִיב (דברים כז יג) 'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל', ולאחר מכן נאמר 'אָרוּר הָאִישׁ' וגו', הרי שלשון 'ארור' מתפרשת כקללה.

וכן ארור בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב (יהושע ו כו) 'וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר וְגוֹ' אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ", הרי שפתח הפסוק בלשון שבועה והמשיך בלשון ארור. תמהה הגמרא על ראיה זו, וְדִלְמָא תַּרְתֵּי עָבֵיד בְּהוּ – שמא עשה יהושע את שני הדברים, אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהוּ – גם השביע אותם, וגם קילל את מי שיעבור על השבועה, ומנין שלשון 'ארור' מתפרשת על השבועה. אֶלָּא יש ללמוד זאת מֵהָכָא (שמואל א' יד כד) וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד  הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי', וְאוֹמֵר –  ונאמר לאחר מכן (שמואל א' יד כז) 'וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם' וְגוֹ', הרי שלשון 'ארור' שאמר שאול המלך מתפרשת כשבועה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לשון 'אָמֵן', יש בּוֹ שְׁבוּעָה, והיינו כְּשֶׁעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַשְּׁבוּעָה. יש בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, והיינו אִי אָמַר לוֹ חבירו תְּקַיֵּם לִי תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ, וְעָנָה אָמֵן, הרי זה קִבֵּל דְּבָרָיו, והועיל הדבר לְחַיֵּב לְקַיֵּם את הַתְּנַאי. בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרָיו, שֶׁהוּא לָשׁוֹן תְּפִלָּה, כְּמוֹ 'יְהִי רָצוֹן'. ומבארת הגמרא מהיכן לומדים זאת, 'אמן' בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב לגבי השבעת סוטה (במדבר ה כב) 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן'. בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב (דברים כז כו) 'וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן'. בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב (ירמיה כח ו) 'וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה".

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, האומר 'לָאו', הרי זו שְׁבוּעָה, וכן האומר 'הֵן' הרי זו שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא בביאור דין זה, וְהוּא – ובתנאי דְּאָמַר 'לָאו, לָאו' תְּרֵי זִימְנֵי – שתי פעמים, [וכן כשאמר 'הֵן, הֵן', תְּרֵי זִימְנֵי], דִּכְתִיב (בראשית ט יא) 'וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ', וּכְתִיב (שם ט טו) 'וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר', הרי שאמר ה' פעמיים לשון 'לא', וּכְתִיב (ישעיה נד ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ' וְגו‍ֹ'. וּמִכך דְּלָאו לָאו שְׁבוּעָה, יש ללמוד ש'הֵין, הֵין' נַמִּי – גם כן נחשב לשון שְׁבוּעָה [ויש אומרים שזהו רק כשאכן כוונתו לאותו 'לאו, לאו' שאמר הקדוש ברוך הוא].

שנינו במשנה, 'הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ בְּכוּלָּן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה', ומבארת הגמרא מהיכן לומדים דין זה, דִּכְתִיב (דברים ד ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ', וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'הִשָּׁמֶר', 'פֶּן' וְ'אַל', אֵינוֹ אֶלָּא איסור לֹא תַּעֲשֶׂה. חֲבֵרוֹ – ומנין שהמקלל את חבירו עובר בלא תעשה, דִּכְתִיב (ויקרא יט יד) 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ', והיינו אפילו חרש, שאינו שומע, וכל שכן שאסור לקלל את השומע.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה י), הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנתנו שהמקלל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, מַהוּ לִלְקוֹת – האם לוקים על לאו זה, חַבְרַיָּא אָמְרֵי – אמרו החברים, בני הישיבה, שאֵינוֹ לוֹקֶה, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הטעם שאינו לוקה הוא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה, שאין דיבור נחשב מעשה לענין זה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. וַחֲזִינָן לְגָאוֹן – וראינו בדברי רב האי גאון, דְּאָמַר שלוֹקֶה, ולמד כן מהא דְּאָמְרִינַן (כא.) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כָּל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו, וְשֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִנִּשְׁבָּע לשקר, וּמֵימֶר – הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת, וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בְּשֵׁם.

הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)