מבררת הגמרא, אם כן, שנחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר שבברייתא האם בעל חוב קונה את המשכון, לֵימָא דְּרַבִּי יִצְחָק תַּנָּאֵי הִיא – שמא נאמר שדינו של רבי יצחק תלוי במחלוקת תנאים, שנחלקו בדינו רבי עקיבא ורבי אליעזר שבברייתא. דוחה הגמרא, וְתִסְבְּרָא – וכי סבור אתה שיש לומר כן, והרי כִּי אָמַר רַבִּי יִצְחָק שהמלוה קונה את המשכון, היינו דוקא בְּמַשְׁכּוֹן שנטל המלוה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אלא לאחר זמן, אבל במשכון שניתן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, מִי אָמַר – וכי אף בזה אמר את דינו, והרי באופן זה אף רבי יצחק סובר שאין המלוה קונה את המשכון.
אֶלָּא הברייתא שבה נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר עוסקת בְּאופן שמִשְׁכְּנוֹ המלוה בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, שלדברי הכל אינו קונה את המשכון, וְקָמִיפַּלְגֵּי – ומחלוקתם היא בְּדינו של שׁוֹמֵר אֲבֵידָה, והיינו אדם המוצא אבידה ושומר עליה עד שיחזירנה לבעליה, דְּאִיתְמָר – שהרי נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, שומר אבידה כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמִי, שהרי אינו מקבל כל שכר בשמירתו, וחייב בפשיעה ופטור בגניבה ואבידה, וְרַב יוֹסֵף אָמַר, כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמִי, שהרי המצוה שהוא מקיים בכך נחשבת כשכר עבורו, וחייב בגניבה ואבידה. ואף כאן, כיון שהמלוה מקיים מצוה בכך שמלוה מעות ללוה, ומחמת מצוה זו צריך הוא לשמור על המשכון, יהיה דינו תלוי במחלוקת זו, האם שכר המצוה שיש למלוה מחשיבו כשומר שכר, וממילא חייב הוא באחריות המשכון באופן שנאבד, או שדינו כשומר חנם, ופטור.
תמהה על כך הגמרא, לְמֵימְרָא – האם נצטרך לומר שדבריו דְּרַב יוֹסֵף, ששומר אבידה נחשב כשומר שכר, תַּנָּאֵי הִיא – תלוי במחלוקת תנאים [אבל דברי רבה ודאי תלויים במחלוקת, שהרי רבי עקיבא המחייב את המלוה באחריות המשכון ודאי אינו סובר כרבה, האומר שהוא שומר חנם]. דוחה הגמרא, לֹא – אין הכר לומר כן, אלא יש לומר דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף – שלדברי הכל הלכה כרב יוסף, ששומר אבידה נחשב כשומר שכר, והוא הדין למלוה השומר על המשכון, וְהָכָא – וכאן, בברייתא, בְּאופן שהמַלְוֶה צָרִיךְ לָמַשְׁכּוֹן להשתמש בו, ומפחית מהחוב את דמי השימוש במשכון, קָא מִיפַּלְגֵּי – נחלקו בדינו רבי עקיבא ורבי אליעזר, מַר – רבי עקיבא סָבַר, מִצְוָה קָעָבֵיד – עדיין נחשב המלוה כמקיים מצוה, כיון שהחוב פוחת והולך על ידי שימוש זה במשכון, וּמַר – ואילו רבי אליעזר סָבַר, לָאו מִצְוָה קָעָבֵיד – אין בכך כל מצוה, כיון שנחשב המלוה כמי ששכר את המשכון מהלוה, שהרי המלוה כאילו משלם ללוה על ידי הפחתת החוב את דמי שימוש, וכיון שאינו מקיים בכך מצוה, דינו כשומר חנם, ופטור מאחריות על כך שאבד המשכון.
וְהִלְכְתָא, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמֵר שָׂכָר הָוֵי, לֹא שְׁנָא בְּמִשְׁכְּנוּ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, וְלֹא שְׁנָא מִשְׁכָּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, לֹא שְׁנָא הִלְוָהוּ פֵּירוֹת [שבאופן זה יש יותר הנאה ללוה, שאין פירותיו מרקיבים, אלא המלוה משלם לו את תמורתם], וְלֹא שְׁנָא הִלְוָהוּ מָעוֹת, בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים שׁוֹמֵר שָׂכָר הָוֵי המלוה, שֶׁאִם נֶאֱבַד אוֹ נִגְנַב המשכון, וְהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד הַחוֹב, אֵין לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם, אֶלָּא יָצָא מַשְׁכּוֹנוֹ בְּחוֹבוֹ, ונפטר הלוה. וְאִם הַחוֹב יָתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן, מְשַׁלֵּם הַלֹּוֶה את הסכום הַיָּתֶר עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן יָתֵר עַל הַחוֹב, מְשַׁלֵּם הַמַּלְוֶה לַלֹּוֶה את הסכום הַיָּתֶר עַל הַחוֹב. וְאִם אָבַד המשכון בְּאוֹנֵס שֶׁשּׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר בו, גַּם הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן פָּטוּר, וְגוֹבֶה את כל חוֹבוֹ מִן הַלֹּוֶה, עַד גְּמִירָא, וְצָרִיךְ המלוה שְׁבוּעָה שנאנס ממנו המשכון, כִּשְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים.
סְלִיקָא לָהּ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין
