יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ז, שיעור 60

יְרוּשַׁלְמִי (ה"א), אָמַר רַבִּי בּוֹן, בַּעַל הַבַּיִת, עַל יְדֵי שֶׁעֲסָקָיו מְרוּבִּין והוא טרוד בהם [ואפילו אם אין לו פועלים נוספים מלבד פועל זה], תְּקִינוּ שְׁבוּעָה לְשָׂכִיר, שישבע שלא קיבל את שכרו, ויטול. וּדְכַּוָותָהּ – וכיוצא בזה יש אופן שבו תְּקִינוּ תקנה לְטובת בַעַל הַבַּיִת, והיינו שֶׁאִם עָבַר זְמַנּוֹ, אֵינוֹ [-אין השכיר] נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. תָּנֵי רַבִּי חִיָיא לְסִיוּעֵי – שנה רבי חייא ברייתא זו המסייעת לכך, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶּׁתְּבָעוֹ השכיר בִּזְמַנּוֹ, ובעל הבית הכחישו, אֲפִילוּ לְאַחַר שעברה שָׁנָה, עדיין השכיר נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל, כיון שהדין ודברים ביניהם היתה בזמן שהאמינו חכמים לשכיר בשבועתו. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין לוֹ לשכיר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד, אבל אם כבר עבר היום אין השכיר נשבע ונוטל, ואפילו שההכחשה התחילה בתוך אותו היום, כיון שלאחר שעבר היום יש חזקה שאין בעל הבית עובר באיסור בל תלין. וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי יוֹסֵי.

 

 

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה שֶׁהַשָּׂכִיר נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל, אֶלָּא באופן שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל אם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל בעל הבית לוֹמַר לוֹ לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם, והיה נאמן בכך, שהרי אין לשכיר עדים המסייעים לו, יָכוֹל גם לוֹמַר שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק, יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. אִיתְּמַר נַמִּי – נאמרה גם מימרא זו באותו ענין, אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר זָבִיד, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ שהשכיר נשבע ונוטל, אֶלָּא באופן שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל בעל הבית לוֹמַר לוֹ לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ, וְכֵן הִלְכְתָא.

 

 

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, שָׁלְחוּ שאלה זו מִבֵּי רַב [-מבית מדרשו של רב] לִשְׁמוּאֵל, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, מה הדין באופן שהאוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בשכרי, וְהוּא [-בעל הבית] אוֹמֵר, קצצתי לך רק אַחַת, מִי נִשְׁבַּע. שָׁלַח לְהוּ שמואל תשובה, בְּזוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת ויפטר, כיון שקְצִיצָה וַדַּאי דָכִיר – ודאי זוכר בעל הבית את הקציצה, ואין זה דומה לתשלום בפועל, שבזה אנו אומרים שבעל הבית מחמת טרדותיו אינו זוכר אם שילם, והשכיר נשבע ונוטל.

 

 

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָן, אוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בשכרי, וְהוּא [-בעל הבית] אוֹמֵר אַחַת, כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד אוּמָן, עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה.

 

 

משנה

המשנה ממשיכה לפרט את אותם הנשבעים ונוטלים מתקנת חכמים: 'הַנִּגְזָל' כֵּיצַד, הָיוּ עדים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ של חבירו כדי לְמַשְׁכְּנוֹ [-ליטול ממנו משכון] שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וראו שנכנס בידים ריקות, ויצא כשכלים תחובים לו תחת כנפי בגדו, אָמַר לוֹ בעל הבית תֶּן לִי כֵּלַי שֶׁנָטַלְתָּ, וְהוּא – הנתבע, שנכנס לביתו שלא ברשות, אוֹמֵר, לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה – התובע נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל [ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמן התובע בשבועתו]. רַבִּי יְהוּדָה חולק גם באופן זה ואוֹמֵר, אין התובע נשבע ונוטל עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָיָה – הודאה במקצת, והיינו כגון שאָמַר לוֹ התובע תֶּן לִי שְׁנֵי כֵלִים שֶׁנָּטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אַחַת, שמעיקר הדין נשבע הנתבע ונפטר, ותקנו חכמים שישבע התובע ויטול.

 

 

גמרא

שנינו במשנה שהאופן שבו נאמן התובע בשבועה הוא כאשר יש עדים על כך שנכנס הנתבע לביתו כדי 'לְמַשְׁכְּנוֹ'. תמהה על כך הגמרא, כיצד מועילה עדות זו, וַהרי אף שאמר שנכנס למשכנו, יש לנו לחשוש דִלְמָא – שמא לבסוף לֹא מִשְׁכְּנוֹ, ומביאה הגמרא ראיה לכך שאין לסמוך על דבריו של האדם בענינין אלו, מִי [-וכי] לֹא אָמַר רַב נַחְמָן דין זה, הַאי מַאן דְּנָקֵיט נַרְגָּא – אדם שנטל בידו גרזן, וְאָמַר בפני עדים, אֵיזִיל וְאֶגְזוֹר דִּיקְלָא דִּפְלָנְיָא – אלך עתה ואחתוך את עץ הדקל של אדם פלוני, וְאִשְׁתַּכַּח דְגָזוּר – ונמצא שאכן אותו דקל חתוך, לֹא אַמְרִינָן דְּהַאי גַזְרֵיהּ – אין אנו אומרים שאותו אדם אכן חתך את הדקל, והטעם לכך, כיון דעָבֵיד אֱינִישׁ דְּגָזֵים וְלֹא עָבֵיד – עשוי אדם לומר דבר של גוזמא שבכוונתו לעשות, ולבסוף לא יעשנו, ואם כן אף במשנתנו אין לסמוך על כך שאמר שימשכנו, ומדוע נאמן התובע בשבועתו.

מתרצת הגמרא, אֵימָא – יש לומר בדין זה שבמשנתנו, 'וּמִשְׁכְּנוֹ', כלומר, שראו העדים שאכן משכנו. תמהה על כך הגמרא, אם כן מדוע יש צורך בשבועתו של התובע, וְלֵיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ – יראו העדים מה נטל ממנו כמשכון, ויעידו על כך, ובית דין יוציאו מידו את אותם כלים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר רַב חַנָּה, משנתנו עוסקת בְּאופן שהתובע טוֹעֲנוֹ שנטל מביתו כֵּלִים הַנִּיטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו – שיכול אדם ליטלם ולהטמינם תחת כנפי בגדיו, ולכן אף שראו העדים שהוציא כלים, לא יכלו לראות אילו כלים הם, ובאופן זה אמרה  המשנה שנאמן התובע בשבועה.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)