משנתנו מביאה אופנים נוספים שבהם תקנו חכמים שבועה, אמנם האופנים הראשונים שבמשנתנו הובאו כבר במקום אחר, ומביאה זאת משנתנו כדי להשלים את פרטי דיני שבועות דרבנן שנימנו בפרק זה, ובסיומם מביאה המשנה אופן נוסף שתקנו בו חכמים שבועה: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ במסכת כתובות (פז.), הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ – אשה התובעת מהבעל את דמי כתובתה, אך היא עצמה 'פוגמת' את הכתובה בכך שהיא מודה שכבר חלק ממנה נפרע לה, לֹא תִפָּרַע את השאר אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, כיון שיתכן ששכחה כמה בדיוק נפרעה. וְכן אמרו שאם עֵד אֶחָד מְעִידָהּ – מעיד על הכתובה שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, וכן אמרו שמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מקרקעות שביד הלקוחות, שקנו את הקרקעות לאחר שהתחייב הבעל את דמי הכתובה לאשתו, והקרקעות שבידם משועבדות לאשה, וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, כגון שמת בעלה ובאה לגבות את כתובתה מנכסי היתומים, וְהַנִּפְרַעַת – הבאה לגבות את הכתובה שֶׁלֹּא בְפָנָיו – שלא בפני הבעל, כגון שאינו כאן ויש לו כאן נכסים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, ואמרו דינים אלו בכל אדם הבא לגבות את חובו מחבירו, אלא שנקטה המשנה אופן שהאשה באה לגבות את כתובתה כדי לחדש שאפילו בכתובת אשה, שהקילו בה בדינים מסוימים, לא הקילו לענין שבועות אלו, וְכֵן הַיְתוֹמִים של המלוה, שבאים לגבות את חובו של אביהם המלוה מיורשי הלוה [והיינו כשמתו המלוה והלוה, ויורשיהם באים לדין תורה], לֹא יִפָּרְעוּ – לא יגבו את החוב אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, ואמנם אינם יכולים להשבע שאין החוב פרוע, שהרי אינם יודעים זאת בוודאות, אלא נשבעים שלש שבועות אחרות, שֶׁלֹּא פָּקְּדָנוּ אַבָּא – שלא ציוה לנו לפני מיתתו על ידי אדם אחר לומר לנו שהחוב פרוע, וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא בעצמו שהחוב פרוע, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ (שְׁטַר) בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שכתוב בו שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ [אמנם דין זה הוא רק באופן שמת המלוה תחילה, ואחר כך מת הלוה, אבל אם תחילה מת הלוה, והתחייב המלוה להשבע כדי לגבות מיורשי הלוה, ככל הבא לגבות מיתומים, וקודם שנשבע להם מת גם המלוה, אין אדם מוריש לבניו ממון שהוא חייב עליו שבועה, ואין יורשי המלוה יכולים לגבות את החוב מיורשי הלוה]. הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, שֶׁאֲפִילוּ אם נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, ונמצא שלא יתכן שפקדו או אמר לו אביו ששטר זה פרוע, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע, וְנוֹטֵל, אמנם תנא קמא סובר שאדם העומד למות בלא ילדים, ואינו יודע מי עתיד לירש אותו, אינו משאיר שטר מסופק בין שטרותיו אלא ודאי היה קורעו, ולכן באופן זה, שנולד הבן לאחר מיתת האב, יכול הבן לגבות את החוב ללא שבועה כלל.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בכל פעם שבא יורש המלוה לגבות את חוב אביו מיורשי הלוה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ששְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הרי הבן נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. אמנם תנא קמא סובר שיתכן שהאב אמר כן רק כדי שיחשבו שבנו עשיר, שבני אדם חייבים לו ממון, אך באמת השטר פרוע, ולכן גם באופן זה צריך הבן להשבע.
שנינו במשנה, 'וְכֵן הַיְתוֹמִים לא יפרעו אלא בשבועה' וְכוּ'. מבררת הגמרא, יְתוֹמִים מִמַּאן – ממי באים יתומים אלו לגבות, שעל כך אמרה המשנה שצריכים הם להשבע תחילה, אִילֵימָא – אם תאמר שהם באים לגבות מִלֹוֶה עצמו, והרי אין הדבר מסתבר, שהרי אֲבוּהוֹן – אביהם של היתומים, המלוה עצמו, שָׁקִיל – היה יכול לגבות מהלוה את חובו בְּלֹא שְׁבוּעָה, שהרי יש בידו שטר חוב, אִינְהוּ מִבַּעֲיָא – וכי היתומים יצטרכו להשבע [והרי בדרך כלל מקילים על היתומים, ולא מחמירים עליהם]. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאָמַר – כך מתפרשת המשנה, וְכֵן הַיְתוֹמִים של המלוה הבאים לגבות מִן הַיְתוֹמִים של הלוה, לֹא יִפָרְעוּ [-לא יגבו] אֶלָא בִּשְׁבוּעָה.
וְאַמְרִינָן עֲלָהּ – ואמרו על דין זה בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב (כתובות פח.) אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, לֹא שָׁנוּ דין זה שצריכים יתומי המלוה להשבע לפני שיגבו מיתומי הלוה, אֶלָּא באופן שֶׁאָמְרוּ היְתוֹמִים של הלוה אָמַר לָנוּ אַבָּא לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי, שאז צריכים הם להשבע על טענתם שלא נפרע החוב, אֲבָל אם אָמְרוּ יתומי הלוה 'אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי', נִפְרָעִין – גובים יתומי המלוה את החוב שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, והטעם לכך, כיון שֶׁכָּל הָאוֹמֵר 'לֹא לָוִיתִי', כְּאוֹמֵר 'לֹא פָּרַעְתִּי' דָּמִי – נחשב הוא כמי שהודה שלא פרע, שהרי אין אדם פורע אם לא לוה, והרי זו כהודאת בעל דין שלא פרע, וכיון שיש למלוה שטר חוב המוכיח שהיתה הלואה, ויש הודאה של הלוה שלא פרע, גובים יתומי המלוה ללא שבועה.
תנאי נוסף בדין זה: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, לֹא שָׁנוּ שיכולים יתומי המלוה להשבע ולגבות את החוב מיתומי הלוה, אֶלָּא באופן שֶׁמֵּת המַלְוֶה בְּחַיֵּי הלֹוֶה, ונמצא שבשעה שמת המלוה היה הוא יכול לגבות את החוב מהלוה ללא שבועה, אֲבָל אם מֵת הלֹוֶה בְּחַיֵּי המַלְוֶה, הרי כְּבָר נִתְחַיֵּב המַלְוֶה לִבְנֵי הלֹוֶה שְׁבוּעָה, כיון שמלוה הבא לגבות חוב מהיתומים צריך להשבע תחילה שלא נפרע החוב, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו, כלומר, אין אדם יכול להוריש לבניו ממון שהוא חייב שבועה כדי לגבותו, כיון שאין הבנים יכולים להשבע את אותה שבועה שהתחייב אביהם, והיינו שבועה שהחוב אינו פרוע, כיון שאינם יודעים זאת בודאות, אלא יכולים הם רק להשבע שלא אמר להם אביהם שהחוב פרוע, וכיון שכך אינם יכולים לגבות חוב זה כלל.
שְׁלָחוּהָ לְקַמֵּיהּ – שלחו בני הישיבה דין זה של רב ושמואל לפניו דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לְהוּ, שְׁבוּעָה זוֹ מַה טִּיבָהּ, כלומר, וכי בכחה של שבועה זו להפקיע את ממונם של יתומי המלוה, ואף אם אינם יכולים להשבע את השבועה שהיה אביהם חייב להשבע, אֶלָּא יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, שלא אמר להם אביהם שהחוב פרוע, וְגוֹבִין את החוב מיתומי הלוה.
