יב) היה בא בדרך בערב שבת, ותפילין בראשו, ושקעה עליו החמה, וקדש היום – נכנסה השבת, מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו, וחולץ. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, וחולץ. ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין בו, מניחן שם. ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן, ונמצאו עליו בלילה כדי לשמרן, מותר [ואף שלעיל התבאר שאין מורים הלכה זו, שהמניח תפילין ביום רשאי להשאירם בלילה, היינו כשמשאירם ללא צורך, אך אם משאירם עליו כדי לשומרם, מותר ומורים כן]:
יג) כל הפטור מקריאת שמע, פטור מתפילין. קטן שיודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין, כדי לחנכו במצות. חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער, פטור מן התפילין. וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין כטהורים. מצטער, ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, כיון שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן. כהנים בשעת העבודה, והלוים בשעה שאומרים השיר של הדוכן, וישראל בשעה שעומדים במקדש, פטורין מן התפלה ומן התפילין:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
