(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
לו. הבא אחר נפלים אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה, וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, לפיכך בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור. (הלכות נחלות פרק ב הלכה י)
לז. הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו ולד אחר הרי זה פטור שנאמר פטר רחם ואין זה פטר רחם, וכן הבא אחר הנפלים כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות. (הלכות ביכורים פרק יא הלכה יד)
לח. שלשה נאמנין על הבכור, חיה ואמו ואביו, חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת, אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לומר זהו הבכור, אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן. (הלכות נחלות פרק ב הלכה יד)
לט. האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, אמר עבדי וחזר ואמר בני אף על פי שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי כלומר שהוא לי כעבד, ואם היו קורין לו עבד בן מאה זוז וכיוצא בדברים אלו שאין אומרין אותן ביחוד אלא לעבדים הרי זה אינו נאמן. (הלכות נחלות פרק ד הלכה ג)
מ. היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא זה וחזר אחר כך ואמר עבדי נאמן, שלא אמר בני אלא להבריח מן המכס, אמר בבית המוכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. (הלכות נחלות פרק ד הלכה ד)
מא. מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה בית דין מומחין לדון לו, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור. וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר לו השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם. (הלכות סנהדרין פרק ז הלכות ב-ג)
מב. האחים זה עם זה בין מן האם בין מן האב הרי הן ראשון בראשון, ובניהם זה עם זה שני בשני, ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי.
ולעולם שלישי בראשון כשר ואין צריך לומר שלישי בשני, אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון שניהם פסולים.
האב עם בנו כראשון בראשון הוא לפיכך האב עם בן בנו פסול, ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון, וכן הדרך בנקבות כיצד שתי אחיות או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון, בניהם בין זכרים בין נקבות שני בשני, בני בניהם או בנות בנותיהן שלישי בשלישי, כדרך שאתה מונה בזכרים ראשון שני ושלישי כך אתה מונה בנקבות. (הלכות עדות פרק יג הלכות ג-ה)
מג. מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא אף על פי שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול, אבל אם היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות אף על פי שנפסל בינתים כשר, תחלתו בפסלות אף על פי שסופו בכשרות פסול, לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום. (הלכות עדות פרק יד הלכה ב)
