יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק ארבעה עשר (ב)

בחלקי הפרישות

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת, אם טעמו מסתבר, אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר ביארו לנו חכמינו ז"ל מאמר הפסוק ביחזקאל "הנה נפשי לא מטומאה", שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם [והיינו בהמה שיש בה ספק איסור, ואף על פי שלסוף הורה בה החכם היתר], ולא אכלתי מבשר כוס כוס [כלומר, 'כוס' לשון שחיטה, שאומרים בעליה שחוט שחוט, כלומר שלא אכל מבהמה שנוטה למות, שממהרים לשוחטה בטרם תמות ותעשה נבילה, ואף על פי שמעיקר הדין מותר לאוכלה הואיל ונשחטה בטרם תמות, מכל מקום קרובה היא לנבילה]. והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא הוא החמיר על עצמו. וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומן הדומה לדומה.

וכן אמר מר עוקבא בגמרא, אנא בהאי מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כד אכל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא [כלומר, אני, בדבר זה, של הרחקת אכילת חלב מבשר, נחשב כמו 'חומץ בן יין' לגבי אבי, שאבי כאשר היה אוכל בשר עתה, לא היה אוכל גבינה עד למחרת באותה שעה, כלומר הפסיק עשרים וארבע שעות בין בשר לחלב, ואילו אני, רק בסעודה זו איני אוכל, אבל בסעודה הבאה – אוכל אני]. ובודאי שאין פסק ההלכה כמו שהיה אביו עושה, שאם לא כן לא היה מר עוקבא עושה נגד ההלכה, אלא שאביו מחמיר היה בפרישותו יותר ממנו, ולכך היה מר עוקבא קורא עצמו "חומץ בן יין", לפי שלא היה פרוש כל כך כמוהו.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)