יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

פרק עשרים וארבעה (א)

בביאור יראת חטא

הנה, ראותנו המדה הזאת נמנית אחר כל המדות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה, שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד, וקשה להשיג אותו, שלא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המדות שקדם זכרם. אמנם, צריך שנקדים, כי מיני היראה הם שנים שהם שלשה: האחד, קל מאד להשיגו, אין דבר קל כמוהו. והשני, קשה מן הכל, ושלימותו כמו כן שלימות גדול מאד.

יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין השני, שיראת החטא חלק שני ממנו, ונבאר עתה ענינם והבדליהם: יראת העונש – כפשוטה, שאדם ירא מעבור את פי ה' אלקיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי, כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת.

 

"מְסִלַּ֣ת יְ֭שָׁרִים ס֣וּר מֵרָ֑ע שֹׁמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ נֹצֵ֥ר דַּרְכּֽוֹ"  (משלי טז יז)