ט וַיָּֽבֹא־שָׁ֥ם אֶל־הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר־ה֙' אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵֽלִיָּֽהוּ׃ י וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַֽה֣' ׀ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָֽרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃ יא וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָֽמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י ה֒' וְהִנֵּ֧ה ה֣' עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י ה֔' לֹ֥א בָר֖וּחַ ה֑' וְאַחַ֤ר הָר֨וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ הֽ'׃ יב וְאַחַ֤ר הָרַ֨עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ ה֑' וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃ יג וַיְהִ֣י ׀ כִּשְׁמֹ֣עַ אֵֽלִיָּ֗הוּ וַיָּ֤לֶט פָּנָיו֙ בְּאַדַּרְתּ֔וֹ וַיֵּצֵ֕א וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הַמְּעָרָ֑ה וְהִנֵּ֤ה אֵלָיו֙ ק֔וֹל וַיֹּ֕אמֶר מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵֽלִיָּֽהוּ׃ יד וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַֽה֣' ׀ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָֽרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה שעמד בה משה רבינו, וראה בה את כבוד ה', וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ ה', מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, והרי תפקידו של הנביא הוא להיות בין האנשים, להוכיח אותם ולהתנבאות אליהם, ולא שיתבודד לבדו במדבר.
(י) וַיֹּאמֶר אליהו, איני יכול להיות בין האנשים ולהוכיח אותם, כי הנה קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, ומחמת קנאתי לה', שהרגתי את נביאי הבעל, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ, ולכן איני יכול לעשות שליחותי ולהוכיח את ישראל.
(יא) וַיֹּאמֶר לו ה', צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'.
(יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, ובזמן שהיתה הדממה עבר ה' על פניו. והראה לו ה' כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו, שלא יסערו בסערה, ולא ירעישו רעש, ולא יבעירו אש, כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים.
(יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה. וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר לו ה', מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, כלומר, מדוע אינך חוזר אל העם, להתנבא אליהם ולהוכיחם בלא קנאה ורעש.
(יד) וַיֹּאמֶר אליהו שוב, שאינו יכול לשנות את הנהגתו, כי קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
