יא כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּֽאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּֽעֲוֹנִ֣י כֹחִ֑י וַֽעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃ יב מִכָּל־צֹֽרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִ֥שְׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָֽדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃
֍ ֍ ֍
(יא) ומבאר את דבריו, כִּי מרוב הצרות והרדיפות כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי, וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה. והדברים שאמרו עלי אויבי להכעיסני ולחרפני, הם שכָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ, כלומר, הם אומרים שמחמת עווני נחלש כוחי והרקיבו עצמותי.
(יב) מִכָּל צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה – כדברים הללו [האמורים בפסוק הקודם] היו מחרפים אותי כל צוררי, וְלִשְׁכֵנַי מְאֹד – וכן הייתי לחרפה גדולה לשכני, שהיו מחרפים אותם על שהם גרים בשכנות לאדם כמוני, שהיה בעיניהם כאיש מלא עוונות ופשעים, וּפַחַד לִמְיֻדָּעָי – ואפילו 'מיודעי', ידידי, היו פוחדים לדבר איתי, מחשש שהצוררים אותי ירעו להם בגלל זה, עד שרֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי, שלא אתקרב אליהם.
