ה וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רֽוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵֽינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם׃ ו וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃ ז וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּֽעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֨חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃ ח וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹֽתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֗ים אֶל־הַזְּקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּֽשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת׃ ט וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ י וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ נֶגְדּוֹ֒ וִֽיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהֽוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת׃
֍ ֍ ֍
(ה) וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם.
(ו) וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ אחאב, כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו, וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי, ולא רצה אחאב לומר לה שהפריעו לו דברי נבות שרמז לו על היותו עובד עבודה זרה, כי לא רצה להראות לה שעדיין זוכר הוא את ה', ולכן אמר לה שעיקר כעסו הוא על כך שנבות אינו רוצה לתת לו את כרמו.
(ז) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וכי אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל, כלומר, וכי אתה הוא המחדש את המלוכה בישראל, שמחמת כן אתה חושש לעשות דברים שאינם על פי כללי המלוכה, הרי המלכות קיימת כבר שנים רבות, ויכול אתה לעשות כרצונך, ואם אינך יודע כיצד לעשות זאת, אני אעשה עבורך בעורמה, קוּם אֱכָל לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
(ח) והנה איזבל הבינה מדבריו של אחאב שנבות ביזה את העבודה זרה, וגם ביזה את אחאב ברמז על כך שהמיר את נחלת אבותיו, שהיא עבודת ה', בעבודה זרה, ואמנם לא היו עדים על כך, אבל המלך עצמו נאמן להעיד על ביזוי העבודה זרה, וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ, וַתִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים, שהם צריכים לדון אותו על שביזה את העבודה זרה, וְאֶל הַחֹרִים – השרים, שהם צריכים לדון אותו על שביזה את המלך, אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת, וראוי שהם ידונו אותם בעירו.
(ט) אחרי שכתבה וחתמה בשם אחאב את עדותו על כך שביזה נבות את המלך ואת העבודה זרה, הוסיפה מדעתה דבר נוסף, וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר, אף שאין ראוי לדון דיני נפשות על פי עדות שבכתב, הרי אין זה מכבוד המלך שיבוא להעיד נגד נבות, בפרט שחלק מהעוון הוא במה שביזה נבות את אחאב בעצמו, ומאידך ייראה הדבר רע בעיני העם אם יחרצו גורל על פי עדות שבכתב, לכן קִרְאוּ צוֹם ואסיפה, כי משפט מוות היה נעשה בקהל עם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, שכן היתה דרכם להושיב את הנידון על במה גדולה, שכולם יראוהו.
(י) וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים אשר יהיו בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ – רק כלפיו יהיו הם בני בליעל, שיגידו בפניו דבר שאינם יודעים אותו מצד עצמם, אבל לפי האמת לא יהיו בני בליעל, כיון שיכולים הם לסמוך על כתיבתו וחתימתו של אחאב כמאה עדים, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ, כי עדות זו היא אמיתית, על פי דברי אחאב, וְהוֹצִיאֻהוּ מחוץ לעיר, וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת.
