א ה֚וֹי אֲרִיאֵ֣ל אֲרִיאֵ֔ל קִרְיַ֖ת חָנָ֣ה דָוִ֑ד סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל־שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ׃ ב וַֽהֲצִיק֖וֹתִי לַֽאֲרִיאֵ֑ל וְהָֽיְתָ֤ה תַֽאֲנִיָּה֙ וַֽאֲנִיָּ֔ה וְהָ֥יְתָה לִּ֖י כַּֽאֲרִיאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
פרק כט (א) לאחר שביאר הנביא את מטרתם ותכליתם של היסורים הכלליים הבאים על האומה, שאינם נשארים לנצח אלא עד שיפתח ליבם לקבל את דברי ה' ולשוב בתשובה, מוסיף ומדבר כלפי בני דורו, להוכיחם על מעשיהם, הוֹי, אֲרִיאֵל – העיר ירושלים, אֲרִיאֵל, שיש לה חשיבות מצד עצמה, בהיותה העיר החזקה והגדולה של ישראל, ויש לה חשיבות נוספת בכך שהיא קִרְיַת חָנָה דָוִד – העיר שבה מָלַךְ דוד הצדיק, ומחמת כן היה ליושביה לעסוק רק ביראת ה' ועבודתו, ובמקום זאת סְפוּ – מוסיפים אתם שָׁנָה עַל שָׁנָה, וכאילו כל תכלית חייכם היא להוסיף עוד ועוד שנים, ובמשך השנים הללו חַגִּים יִנְקֹפוּ – יקיפו תמיד ימי חג ושמחות של הבל.
(ב) אך לא ימשך דבר זה לעולם, אלא וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל – אגרום מצוקת נפש ליושבי ירושלים, וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – עד שיתאוננו על חטאיהם וצרותיהם, וְהָיְתָה לִּי – ותהיה העיר מיוחדת לי, לעבודת ה', כַּאֲרִיאֵל – כפי הראוי לירושלים, עיר הקודש. וזהו כפי שהתבאר לעיל, שכשם שאין החרישה בשדה נמשכת לעולם, אלא עד שתהיה האדמה מוכנה אל הזריעה, כך הצרות הכלליות לא יימשכו לעולם, אלא עד שיחזרו ישראל בתשובה, ויקבלו עליהם מלכות ה'.
