יום חמישי
י"ז כסלו התשפ"ד
יום חמישי
י"ז כסלו התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 170, ספר מלכים ב, פרק ט, יא-טו

יא וְיֵה֗וּא יָצָא֙ אֶל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הֲשָׁל֔וֹם מַדּ֛וּעַ בָּֽא־הַמְשֻׁגָּ֥ע הַזֶּ֖ה אֵלֶ֑יךָ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֛ם יְדַעְתֶּ֥ם אֶת־הָאִ֖ישׁ וְאֶת־שִׂיחֽוֹ׃ יב וַיֹּֽאמְר֣וּ שֶׁ֔קֶר הַגֶּד־נָ֖א לָ֑נוּ וַיֹּ֗אמֶר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ אָמַ֤ר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' מְשַׁחְתִּ֥יךָ לְמֶ֖לֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיִּקְחוּ֙ אִ֣ישׁ בִּגְד֔וֹ וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו אֶל־גֶּ֣רֶם הַֽמַּעֲל֑וֹת וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְר֖וּ מָלַ֥ךְ יֵהֽוּא׃ יד וַיִּתְקַשֵּׁ֗ר יֵה֛וּא בֶּן־יְהֽוֹשָׁפָ֥ט בֶּן־נִמְשִׁ֖י אֶל־יוֹרָ֑ם וְיוֹרָם֩ הָיָ֨ה שֹׁמֵ֜ר בְּרָמֹ֣ת גִּלְעָ֗ד ה֚וּא וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִפְּנֵ֖י חֲזָאֵ֥ל מֶֽלֶךְ־אֲרָֽם׃ טו וַיָּשָׁב֩ יְהוֹרָ֨ם הַמֶּ֜לֶךְ לְהִתְרַפֵּ֣א בְיִזְרְעֶ֗אל מִן־הַמַּכִּים֙ אֲשֶׁ֣ר יַכֻּ֣הוּ אֲרַמִּ֔ים בְּהִלָּ֣חֲמ֔וֹ אֶת־חֲזָאֵ֖ל מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַיֹּ֤אמֶר יֵהוּא֙ אִם־יֵ֣שׁ נַפְשְׁכֶ֔ם אַל־יֵצֵ֤א פָלִיט֙ מִן־הָעִ֔יר לָלֶ֖כֶת לְהַגִּ֥יד בְּיִזְרְעֶֽאל׃

 

֍           ֍            ֍

 

(יא) וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ הגדול שבשרים (רד"ק), הֲשָׁלוֹם, מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ [כי הנביא היה מתבודד בעת נבואתו ואינו פונה לעניני העולם, והיה נראה בעיניהם כמשתגע]. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יהוא, אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ, כי אין בדבריו חשיבות מיוחדת, ורצה להעלים את הדבר עד שיראה שיש בכוחו להשתלט על המלוכה.

(יב) וַיֹּאמְרוּ אליו כל השרים, שֶׁקֶר, הַגֶּד נָא לָנוּ מה אמר לך הנביא. וַיֹּאמֶר להם יהוא, כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי – אמר לי להכות את כל בית אחאב, ועיקר נבואתו היתה לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל.

(יג) ובהשגחת ה' היה שכולם קיבלו מיד את דברי הנביא, וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ, וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו – תחת יהוא אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת, כדי שישב למעלה מכולם, בדרך חשיבות, כראוי למלך, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ, מָלַךְ יֵהוּא.

(יד) וַיִּתְקַשֵּׁר – חיזק את ההתקשרות והמרד יֵהוּא בֶּן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי, אֶל [-למרוד ב]יוֹרָם מלך ישראל, וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר – היתה ישיבתו הקבועה בְּרָמֹת גִּלְעָד, הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל, לשמור על הגבול מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם.

(טו) ובאותו זמן שהמליכו את יהוא לא היה יורם המלך בין אנשי הצבא, אלא וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים, בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם, ולכן היה זה זמן ראוי ומתאים למרוד בו, כאשר היה מופרד מכל אנשי חילו. וַיֹּאמֶר יֵהוּא אל השרים שהשתתפו בקשר, אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם – אם רצונכם להצליח במרד, אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל, כדי שלא ידע המלך שמורדים בו, ולא יוכל לברוח אל אנשי חילו שיעזרוהו.

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)