כט הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּֽהוֹלֵךְ֙ בֶּֽחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ה֖' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל׃ ל וְהִשְׁמִ֨יעַ ה֜' אֶת־ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אֽוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד׃ לא כִּֽי־מִקּ֥וֹל ה֖' יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה׃ לב וְהָיָ֗ה כֹּ֤ל מַֽעֲבַר֙ מַטֵּ֣ה מֽוּסָדָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יָנִ֤יחַ ה֙' עָלָ֔יו בְּתֻפִּ֖ים וּבְכִנֹּר֑וֹת וּבְמִלְחֲמ֥וֹת תְּנוּפָ֖ה נִלְחַם־בָּֽם׃
֍ ֍ ֍
(כט) ומבשר הנביא לישראל, שיינצלו מהאויבים, וכיון שנס גדול זה אירע בליל פסח, מתאר הנביא כיצד ככל שגדלו השיר והשמחה בירושלים, כך הלכה וגדלה מפלתם של סנחריב וצבאו, ועל כך אומר שהיתה השמחה כפולה מתחילתה, הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג – כאשר התחילה שמחת ישראל מצד עצם זמן החג, שהא זמן שמחה, ונוספה על כך שמחה אחרת מצד העלייה לרגל, וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא ולעלות לרגל בְהַר ה', לְהֵרָאוֹת אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל.
(ל) באותו זמן התחילה מפלת מחנה אשור, וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ להבעית אותם, וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה להם, ועדיין לא הכה אותם, אלא רק הפחידם בְּזַעַף אַף, וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם, וְאֶבֶן בָּרָד.
(לא) כִּי מִקּוֹל ה' לבדו, עוד בטרם יֵחַת ויפחד אַשּׁוּר, אשר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה [-שבא אשור להכות את ישראל בשבט, כאמור לעיל (פרק י' פסוק כ"ד)], וכל זה היה בעת שהתחילו ישראל לשמוח בשמחת החג והעליה לרגל, שהתחיל ה' להבעית את מחנה אשור.
(לב) אמנם לאחר מכן, וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה – בזמן שכל המקומות השייכים לשבט יהודה החזק ['מוסד' לשון חוזק], והמקומות הסמוכים להם ['מעבר' לשון סמיכות], אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' עָלָיו – השבט אשר הניח עליו ה' את גבורתו, והוא שבט יהודה, כאשר התחילו לשמוח בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת, והיה זה בליל חג הפסח, ששוררו את ההלל בזמן אכילת הפסח, כדין, אז גם ה' חיזק את מכתו במחנה אשור, וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם.
