יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 188. ספר שמואל ב, פרק ז, כב-כט

(א) וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ דָּוִ֛ד אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים וַיַּכְנִיעֵ֑ם וַיִּקַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־מֶ֥תֶג הָֽאַמָּ֖ה מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ (ב) וַיַּ֣ךְ אֶת־מוֹאָ֗ב וַֽיְמַדְּדֵ֤ם בַּחֶ֨בֶל֙ הַשְׁכֵּ֣ב אוֹתָ֣ם אַ֔רְצָה וַיְמַדֵּ֤ד שְׁנֵֽי־חֲבָלִים֙ לְהָמִ֔ית וּמְלֹ֥א הַחֶ֖בֶל לְהַֽחֲי֑וֹת וַתְּהִ֤י מוֹאָב֙ לְדָוִ֔ד לַֽעֲבָדִ֖ים נֹֽשְׂאֵ֥י מִנְחָֽה׃ (ג) וַיַּ֣ךְ דָּוִ֔ד אֶת־הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה בְּלֶכְתּ֕וֹ לְהָשִׁ֥יב יָד֖וֹ בִּֽנְהַר־פְּרָֽת׃ (ד) וַיִּלְכֹּ֨ד דָּוִ֜ד מִמֶּ֗נּוּ אֶ֤לֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת֙ פָּֽרָשִׁ֔ים וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֖לֶף אִ֣ישׁ רַגְלִ֑י וַיְעַקֵּ֤ר דָּוִד֙ אֶת־כָּל־הָרֶ֔כֶב וַיּוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ מֵ֥אָה רָֽכֶב׃ (ה) וַתָּבֹא֙ אֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק לַעְזֹ֕ר לַֽהֲדַדְעֶ֖זֶר מֶ֣לֶךְ צוֹבָ֑ה וַיַּ֤ךְ דָּוִד֙ בַּֽאֲרָ֔ם עֶשְׂרִֽים־וּשְׁנַ֥יִם אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (ו) וַיָּ֨שֶׂם דָּוִ֤ד נְצִבִים֙ בַּֽאֲרַ֣ם דַּמֶּ֔שֶׂק וַתְּהִ֤י אֲרָם֙ לְדָוִ֔ד לַֽעֲבָדִ֖ים נֽוֹשְׂאֵ֣י מִנְחָ֑ה וַיֹּ֤שַׁע ה֙' אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃ (ז) וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֗ד אֵ֚ת שִׁלְטֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הָי֔וּ אֶ֖ל עַבְדֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר וַיְבִיאֵ֖ם יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ (ח) וּמִבֶּ֥טַח וּמִבֵּֽרֹתַ֖י עָרֵ֣י הֲדַדְעָ֑זֶר לָקַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד נְחֹ֖שֶׁת הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (ט) וַיִּשְׁמַ֕ע תֹּ֖עִי מֶ֣לֶךְ חֲמָ֑ת כִּ֚י הִכָּ֣ה דָוִ֔ד אֵ֖ת כָּל־חֵ֥יל הֲדַדְעָֽזֶר׃ (י) וַיִּשְׁלַ֣ח תֹּ֣עִי אֶת־יֽוֹרָם־בְּנ֣וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ־דָּ֠וִד לִשְׁאָל־ל֨וֹ לְשָׁל֜וֹם וּֽלְבָרְכ֗וֹ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר נִלְחַ֤ם בַּֽהֲדַדְעֶ֨זֶר֙ וַיַּכֵּ֔הוּ כִּי־אִ֛ישׁ מִלְחֲמ֥וֹת תֹּ֖עִי הָיָ֣ה הֲדַדְעָ֑זֶר וּבְיָד֗וֹ הָי֛וּ כְּלֵי־כֶ֥סֶף וּכְלֵֽי־זָהָ֖ב וּכְלֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃ (יא) גַּם־אֹתָ֕ם הִקְדִּ֛ישׁ הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לַֽה֑' עִם־הַכֶּ֤סֶף וְהַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדִּ֔ישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר כִּבֵּֽשׁ׃ (יב) מֵֽאֲרָ֤ם וּמִמּוֹאָב֙ וּמִבְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וּמִפְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵֽעֲמָלֵ֑ק וּמִשְּׁלַ֛ל הֲדַדְעֶ֥זֶר בֶּן־רְחֹ֖ב מֶ֥לֶךְ צוֹבָֽה׃ (יג) וַיַּ֤עַשׂ דָּוִד֙ שֵׁ֔ם בְּשֻׁב֕וֹ מֵֽהַכּוֹת֥וֹ אֶת־אֲרָ֖ם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁמוֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃ (יד) וַיָּ֨שֶׂם בֶּֽאֱד֜וֹם נְצִבִ֗ים בְּכָל־אֱדוֹם֙ שָׂ֣ם נְצִבִ֔ים וַיְהִ֥י כָל־אֱד֖וֹם עֲבָדִ֣ים לְדָוִ֑ד וַיּ֤וֹשַׁע ה֙' אֶת־דָּוִ֔ד בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר הָלָֽךְ׃

 

֍           ֍            ֍

 

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן – אחרי שאמר ה' לדוד שלא יבנה את בית המקדש, מחמת שעדיין לא נכרתו כל אויביו מלפניו, הבין דוד שרצון ה' הוא שלא ינוח עדיין ממלחמותיו, ולכן יצא לבקש את אויביו ולהלחם בהם, וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיַּכְנִיעֵם, וַיִּקַּח דָּוִד אֶת 'מֶתֶג הָאַמָּה', שהם העיר גת והערים שסביבותיה [כיון שכל ערי הפלשתים היו נשמעים למושל של גת, היו נתונים בידו כמו מתג החמור הנתון באמת האיש השולט בו], מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

) וַיַּךְ אֶת מוֹאָב, ונקם בהם על כך שהרגו את אביו ואמו כשברח מפני שאול, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה – השכיב את כולם על הארץ ומדדם בחבלים, דרך בזיון, וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת, ובכך הרג מהם שני שליש והשאיר שליש אחד, וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה, כלומר, פורעי מיסים, ולכן לא הקפיד להשאיר את הגיבורים שבהם, אלא כפי שהזדמן על פי מדידת החבל.

) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה, בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ – כשהלך הדדעזר להרחיב את גבול ארצו בִּנְהַר פְּרָת.

) וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים, וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב, כלומר, שחתך את רגליהם, משום שנאמר בתורה 'לא ירבה לו סוסים', וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ רק מֵאָה רָכֶב, שהיה צריך למרכבתו.

) וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה, וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ.

) וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים – פקידים וממונים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק, וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה, וַיֹּשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.

) וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי [-מגיני] הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר, וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם.

) וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד.

) וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר.

) וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם, וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ, כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת – האיש השונא ונלחם בתֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר, וּבְיָדוֹ של יורם בן תועי הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת.

(יא) גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַה', עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ. (יב) מֵאֲרָם, וּמִמּוֹאָב, וּמִבְּנֵי עַמּוֹן, וּמִפְּלִשְׁתִּים, וּמֵעֲמָלֵק, וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה.

(יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם לעצמו בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף, שיצא שמו בכל העמים שניצח במלחמה גדולה זו, וגם יצא עליו שם טוב בכך שהיה מקפיד לקבור את ההרוגים של אויביו.

(יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, ומרדו בו, וחזר וכבש את כל אדום, ובְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד, וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)