טו וַיִּתְפַּלֵּ֨ל חִזְקִיָּ֜הוּ לִפְנֵ֣י ה֮' וַיֹּאמַר֒ ה֞' אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֔ים אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ טז הַטֵּ֨ה ה֤' ׀ אָזְנְךָ֙ וּֽשְׁמָ֔ע פְּקַ֧ח ה֛' עֵינֶ֖יךָ וּרְאֵ֑ה וּשְׁמַ֗ע אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י סַנְחֵרִ֔יב אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֔וֹ לְחָרֵ֖ף אֱלֹהִ֥ים חָֽי׃ יז אָמְנָ֖ם ה֑' הֶֽחֱרִ֜יבוּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר אֶת־הַגּוֹיִ֖ם וְאֶת־אַרְצָֽם׃ יח וְנָֽתְנ֥וּ אֶת־אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֱלֹהִ֜ים הֵ֗מָּה כִּ֣י אִם־מַֽעֲשֵׂ֧ה יְדֵֽי־אָדָ֛ם עֵ֥ץ וָאֶ֖בֶן וַֽיְאַבְּדֽוּם׃ יט וְעַתָּה֙ ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ הֽוֹשִׁיעֵ֥נוּ נָ֖א מִיָּד֑וֹ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ כִּ֥י אַתָּ֛ה ה֥' אֱלֹהִ֖ים לְבַדֶּֽךָ׃ כ וַיִּשְׁלַח֙ יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר הִתְפַּלַּ֧לְתָּ אֵלַ֛י אֶל־סַנְחֵרִ֥ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר שָׁמָֽעְתִּי׃ כא זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' עָלָ֑יו בָּזָ֨ה לְךָ֜ לָֽעֲגָ֣ה לְךָ֗ בְּתוּלַת֙ בַּת־צִיּ֔וֹן אַֽחֲרֶ֨יךָ֙ רֹ֣אשׁ הֵנִ֔יעָה בַּ֖ת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ כב אֶת־מִ֤י חֵרַ֨פְתָּ֙ וְגִדַּ֔פְתָּ וְעַל־מִ֖י הֲרִימ֣וֹתָ קּ֑וֹל וַתִּשָּׂ֥א מָר֛וֹם עֵינֶ֖יךָ עַל־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(טו) וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה', וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – שאלוהותך מתפרסמת בעולם על ידי שישראל עובדים אותך, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, שבמקום הכרובים נמצאת השגחתך ביחוד, וראוי לך לריב את ריב ישראל כדי לקדש את שמך, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, ולא כמו שאמר סנחריב שלכל ארץ יש אלוה משלה, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
(טז) הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע את חירופי השליחים הראשונים של מלך אשור, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה את המכתבים שכתב מלך אשור בעצמו, וּשְׁמַע מפי השליחים האחרונים אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי.
(יז) ובאמת אם היה זה סתם אדם המחרף, לא היה ראוי לתת לב לדבריו, אָמְנָם ה', הרי באמת הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם.
(יח) וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם של כל העמים בָּאֵשׁ, כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה, כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, וַיְאַבְּדוּם.
(יט) וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ, הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ כדי שלא יאמרו שניצחו גם אותך, וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.
(כ) וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי [-למען כבוד שמי] אֶל סַנְחֵרִב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שָׁמָעְתִּי.
(כא) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו, בָּזָה לְךָ, לָעֲגָה לְךָ על חירופיך וגידופיך בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן [ומצודת ציון, שהיא עיר דוד, מכונה 'בתולה' כיון שמעולם לא נכבשה], אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בדרך לעג, בַּת יְרוּשָׁלִָם, כי יודעת היא שכאן תהיה מפלתך.
(כב) אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ, וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל לפרסם את דבריך, ולא היתה כוונתך רק להשמיע את הדברים אל העם, אלא וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
