יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 217, ספר איוב, פרק ל, כה-לא

כה אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָֽאֶבְיֽוֹן׃ כו כִּ֤י ט֣וֹב קִ֭וִּיתִי וַיָּ֣בֹא רָ֑ע וַאֲיַֽחֲלָ֥ה לְ֝א֗וֹר וַיָּ֥בֹא אֹֽפֶל׃ כז מֵעַ֖י רֻתְּח֥וּ וְלֹא־דָ֗מּוּ קִדְּמֻ֥נִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ כח קֹדֵ֣ר הִ֭לַּכְתִּי בְּלֹ֣א חַמָּ֑ה קַ֖מְתִּי בַקָּהָ֣ל אֲשַׁוֵּֽעַ׃ כט אָ֭ח הָיִ֣יתִי לְתַנִּ֑ים וְ֝רֵ֗עַ לִבְנ֥וֹת יַֽעֲנָֽה׃ ל ע֭וֹרִי שָׁחַ֣ר מֵֽעָלָ֑י וְעַצְמִי־חָ֗֝רָה מִנִּי־חֹֽרֶב׃ לא וַיְהִ֣י לְ֭אֵבֶל כִּנֹּרִ֑י וְ֝עֻֽגָבִ֗י לְק֣וֹל בֹּכִֽים׃

 

֍            ֍              ֍

 

(כה) ממשיך איוב ותוהה, אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם – וכי לא בכיתי והצטערתי בצערו של קשה יום, ועָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן, והרי השתתפתי תמיד בצערם ובצרתם.

(כו) ואם כן מדוע אירעה לי הצרה הזו, כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע. וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל.

(כז) מֵעַי רֻתְּחוּ על ידי הקדחת הפנימית, וְלֹא דָמּוּ – ללא הפסקה, קִדְּמֻנִי – באו לפני יְמֵי עֹנִי, שהם צרות ועוני חיצוניים.

(כח) קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה – כאדם שזוף ושחור אני מהלך, אך לא מהשמש אלא מהצרות, קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ לאחרים שיעזרו לי.

(כט) אך אם אינם מקשיבים כלל לשוועתי, אלא מביטים בי כאילו אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה, וכאילו טבעי הוא כמותם, לצעוק ולקונן תמיד.

(ל) עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי, כעורם של התנים, וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב – עצמותי התייבשו מרוב החום, כמו בנות היענה השוכנות במדבריות החמות.

(לא) וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים, וגם בזה דמיתי לתנים ולבנות יענה, שקולם תמיד הוא קול של אבל ובכיה.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)