ג מַה־תִּתְהַלֵּ֣ל בְּ֭רָעָה הַגִּבּ֑וֹר חֶ֥סֶד אֵ֗֝ל כָּל־הַיּֽוֹם׃ ד הַ֭וּוֹת תַּחְשֹׁ֣ב לְשׁוֹנֶ֑ךָ כְּתַ֥עַר מְ֝לֻטָּ֗שׁ עֹשֵׂ֥ה רְמִיָּֽה׃ ה אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב שֶׁ֓קֶר ׀ מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(ג) מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה שעשית, אתה, הַגִּבּוֹר, חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם – והרי כל מה שעשית זו חרפה כלפי ה', כי בהריגת נוב עיר הכהנים התחלל שם ה' [ו'חסד' האמור כאן הוא מלשון חרפה].
(ד) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ – לשונך, המורה על הדיבור הפנימי, חשבה לעשות דברי שבר ורעה, כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה – והרי היא כתער חד, המיועד לחתוך את השיער המיותר, ותער זה נוהג ברמאות וחותך את הראש כולו, כך לשונך שרצתה לסייע לשאול, גרמה לרעה עצומה, לשפוך דם נקיים.
(ה) ולא תוכל להצטדק ולומר שטעית באמת בהבנת הדברים שאירעו שם, כי אם כן למה אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב, כלומר, למה סיפרת רק את מה שהיה נראה רע בעיניך, ולא סיפרת את הטוב, שאחימלך לא ידע דבר מבריחת דוד, ושדוד היה מסוכן למות ברעב ומחמת כן נתן לו אחימלך מאכלי קודש, וכן שאמר לו דוד שהמלך שלחו בשליחות מיוחדת שאסור לגלותה לשום אדם, ומדוע אהבת שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק, ששיקרת לומר שבא אל ביתו ושם שאל לו באורים ותומים, וכאילו נעשה הדבר בסתר ובדרך מרידה, ובאמת בא דוד בגלוי למשכן ה', ושם שאל לו אחימלך באורים ותומים בלא שידע ויבין את תוכן וכוונת שאלתו, ואם היית עושה כן היה שאול מבין שאין כל אשמה באחימלך ומשפחתו, סֶלָה [-סיום הענין].