יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 3: פרק א, ח-יג

ח וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יַ֣עַשׂ ה֤' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּֽאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ ט יִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ י וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּֽי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃ יא וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲנָשִֽׁים׃ יב שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִֽהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֨רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֨יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ יג הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־ה'׃

֍            ֍            ֍

(ח) בתחילה חשבה נעמי שכוונתן רק ללוות אותה בדרכה לארץ יהודה, ואחר כך לשוב לארץ מואב, וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה לארצכן, כיון שאיני צריכה ליווי לארץ יהודה, והוסיפה ונתנה להן עיצה טובה, שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, כי כמו שהיה לכן טוב להיות עימי, כך יהיה לכן טוב אצל אימותיכן האמיתיות. ואל תחשובנה שמוטל עליכן לגמול עימי חסד וללוות אותי, כיון שכבר עשיתן עימדי חסדים רבים, ועל כן יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי, שהייתן טובות אליהן ואלי, ואינכן צריכות כעת להוסיף וללוות אותי, וכיון שה' אינו מקפח שכר כל בריה, אם כן בודאי ישיב לכן כגמולכן, ויעשה עמכן חסד כמו שעשיתן עימנו.

(ט) ומלבד מה שיגמול להן ה' חסד, הוסיפה ובירכה אותן שיתן להן ה' מתנה, יִתֵּן ה' לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ – כל אחת תינשא לאיש ותמצא שם מנוחה, ולא תהיינה עוד אלמנות, וַתִּשַּׁק לָהֶן נשיקה של פרידה, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ הכלות לנעמי, איננו הולכות עמך לארץ יהודה רק כדי ללוות אותך, כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ, כיון שבדעתנו לגור עמך בין בני עמך, אך עדיין לא היה בדעתן להתגייר, אלא רק לגור בין בני ישראל.

(יא) וַתֹּאמֶר להן נָעֳמִי, שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי, והרי בני עמי לא יתחתנו עמכן, בהיותכן גויות. ואם תחשבו שאני ארצה להשיא לכן את בני, כיון שכבר הייתן כלותי, הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים, ואמרה כן בדרך מליצה, וכי אני מטמינה במעי בנים גדולים הראויים לישא אתכן.

(יב) ועתה הוסיפה שגם אין טעם שיחכו שתוליד בנים באמת, ולכן אמרה שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, והרי איני עתידה כלל להנשא ולא להוליד בנים. ואפילו כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ – אפילו אם אנשא הלילה לאיש, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה – וכי תחכו להם עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה – וכי מחמת בנים אלו תמתינו לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ – שלא תתחתנו עם אדם אחר. אַל – אללי לי בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד [יותר] מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' – כי כילה בי ה' את כל מכותיו, בי ובבעלי ובבני, יותר מבכן.

 

"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, הַמְּגִלָּה הַזּוֹ, אֵין בָּהּ לֹא טוּמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, לֹא הֵיתֶּר וְלֹא אִיסּוּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה, לְלַמְדְךָ שָׂכָר שֶׁל גּוֹמְלֵי חַסָדִים"