יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 37, ספר משלי, פרק ג, לד-לה

לד אִם־לַלֵּצִ֥ים הֽוּא־יָלִ֑יץ וְ֝לַֽעֲנָוִ֗ים יִתֶּן־חֵֽן׃ לה כָּ֭בוֹד חֲכָמִ֣ים יִנְחָ֑לוּ וּ֝כְסִילִ֗ים מֵרִ֥ים קָלֽוֹן׃

 

֍             ֍              ֍

 

(לד) אִם לַלֵּצִים – מי שחומס נפשו על ידי שדרכו להתלוצץ מכל דבר שאינו מבין בדעתו, ומחמת גאוותו סבור הוא שעליו להבין כל דבר, ומחמת שאינו משיג את טעמי החכמה מתלוצץ עליה ומבטלה בליבו, הוּא יָלִיץ – יהיה עונשו שה' יגרום לכך שהוא עצמו יהיה לליצנות ולעג בפי הבריות, מידה כנגד מידה, וְלַעֲנָוִים, המכירים בכך שאינם יכולים להשיג את כל טעמי החכמה, ומחמת ענוותנותם אינם מבטלים אף את דברי החכמה שאינם מבינים את טעמיהם, יִתֶּן ה' חֵן בעיני הבריות.

(לה) ואם החומס נפשו הוא מכת הכסילים, שהם המכירים בחוקי החכמה ומבינים את טעמיה, אך מחמת שרצונם ללכת אחרי תאוות ליבם חולקים הם על חוקי החכמה, הרי את הכָּבוֹד האמיתי, חֲכָמִים יִנְחָלוּ – החכמים הנוהגים בחוקי החכמה, הם שינחלו את הכבוד לקנין אמיתי ונצחי, כי כבוד הנפש מרומם אותם מעל התאוות השפלות, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן – ואילו את אותם כסילים, הקלון והבזיון הם המרימים אותם לחלוק על כבוד הנפש ולהשפילה עבור תאוות בזויות וחומריות, כי ציורי התאוות אשר בליבם מתרוממים ממעמקי נפשם, והם המתגברים אצלם על הכבוד והחכמה, ולכן סופם של כסילים אלו לקלון ולחרפה.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)