יום שבת
ז' תמוז התשפ"ד
יום שבת
ז' תמוז התשפ"ד

חג שמח !

חיפוש בארכיון

שיעור 39, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

שנינו בברייתא שיש לקרוע על ראיית חורבן עָרֵי יְהוּדָה, ירושלים והמקדש. מבארת הגמרא מהיכן לומדים זאת, כְּדִכְתִיב (ירמיה מא ה) 'וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים, וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה", ואנשים אלו יצאו מעריהם קודם ששמעו על חורבן בית המקדש וגלות ישראל, ולכן הביאו עמהם מנחה ולבונה לבית המקדש, ובדרכם שמעו על כך, ולכן היו קרועי בגדים.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר עוּלָא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָרוֹאֶה את עָרֵי יְהוּדָה בְּחוּרְבָּנָן, אוֹמֵר את הפסוק (ישעיה סד ט) 'עָרֵי קְדְשֶׁךָ הָיוּ מִדְבָּר', וְקוֹרֵעַ. הרואה את יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ, אוֹמֵר את המשך הפסוק 'צִיּוֹן מִדְבָּר הָיְתָה, יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה', וְקוֹרֵעַ. הרואה את בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחוּרְבָּנוֹ, אוֹמֵר את הפסוק הבא (שם סד י) 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה', וְקוֹרֵעַ. וְקוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ, וּמוֹסִיף באותו קרע קריעה נוספת עַל יְרוּשָׁלַיִם, והיינו כְּשֶׁפָּגַע בַּמִקְדָּשׁ תְּחִלָּה, ואחר כך בירושלים, ובאופן זה אינו צריך לקרוע קרע חדש על ירושלים. וְאִם פָּגַע בִּירוּשָׁלַיִם תְּחִלָּה, קוֹרֵעַ עַל יְרוּשָׁלַיִם קרע בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאחר כך כשרואה את המקדש קורע עַל הַמִּקְדָּשׁ קרע חדש בִּפְנֵי עַצְמוֹ, ואין די בכך שיוסיף על הקרע הראשון שקרע על ירושלים, ומפני כבודו של המקדש, שיהיה ניכר שקרע עליו.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, וְכוּלָּן – כל המחויבים בקריעת בגדיהם, רַשָּׁאִין לְשׁוֹלְלָן – לתפור את הקרע בתפרים רחבים וגסים, לְמוֹלְלָן – לקשור את קצוות החוטים היוצאים מן הקריעה, לְלוֹקְטָן – להניח את קצהו האחד של הקרע על קצהו השני, ולתחוב בו מחטים לחבר את שתי הקצוות, לַעֲשׂוֹתָם כְּמִין סוּלָּמוֹת – לתופרם כמדרגות הסולם, שתופר שתי תפירות ומניח רווח וכן הלאה, אֲבָל לֹא לְאַחוֹתָן – אסור לו לתופרם בתפירה שלימה ונאה. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאיסור איחוי זה הוא בְּאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאי, והיינו בתפירה שלמה ונאה, שאין הקרע ניכר כלל, לא מהצד החיצוני של הבגד, ולא מצידו הפנימי.

אחרי שהתבאר שכל התפירות שאינן שלמות אינן נחשבות 'תפירה' ומותר לעשותן לאחר הקריעה, מבארת הגמרא את האופן ההפוך, שהקריעה על המת צריכה להיות בבגד שלם, ולא במקום שכבר נקרע ונתפר באופן זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַקּוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הַשְּׁלָל – תפירה רחבה וגסה, וּמִתּוֹךְ הַמְּלָל – מקום שנקרע ונקשרו ראשי החוטים של הקרעים, מִתּוֹךְ הָלַקְטָן – ממקום שנקרע והונח ראש הקרע האחד על ראשו השני ונתחבו בו מחטים, מִתּוֹךְ הַסּוּלָּמוֹת – תפירה העשויה כסולם, שיש רווח בין התפרים, לֹא יָצָא, כיון שאין זו קריעה של בגד שלם. אבל אם קרע מִתּוֹךְ הָאִיחוּי – ממקום שנקרע והתאחה בתפר שלם, יָצָא. וגם על דין זה אָמַר רַב חִסְדָּא, וּבְאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאי, שהוא איחוי השוה משני הצדדים, החיצוני והפנימי, ומחמת כן נחשב הבגד כשלם, וניתן לקיים בו חובת קריעה.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין איחוי לאחר הקריעה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בגד שיש לו שני פתחים, וקרע את הפתח העליון שֶׁבְּצַוָארוֹ, רַשַּׁאי לְהוֹפְכוֹ לְמַטָּה, באופן שיהא מקום הקרע ברגליו, והפתח שהיה עד עתה תחתון יהא עתה בבית הצואר, וּלְאַחוֹתוֹ – לאחות את הקרע. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר לתקנו בְּאִיחוּי אפילו כשהופכו. פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְימָא לָן כְּוָתֵיהּ – ומקובל בידינו שהלכה כרבי אלעזר ברבי שמעון, שהאיחוי אסור בכל אופן, ואפילו אם הופכו. וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר אָסוּר לְאַחוֹתוֹ, כָּךְ אם מכרו לאחר הרי הַלּוֹקֵחַ אָסוּר לַאֲחוֹתוֹ, לְפִיכָךְ המוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ כשהוא מוכר לו בגד כזה, שאסור לאחותו, ואם לא הודיעו, ומכרו לו סתם, הרי זו אונאה.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, תְּחִלַּת קְרִיעָה – קריעה ראשונה שקורע האדם, שיעורה טֶפַח, וְאם מת לו קרוב נוסף שהוא צריך לקרוע עליו, מוֹסִיף על הקרע הראשון אפילו כָּל שֶׁהוּא. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כרבי יוסי.

שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי, במסכת שבת בְּפֶרֶק יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת (פ"א ה"ב), אדם שיָשַׁב לְגַלֵּחַ שערו, וְאחרי שהתחיל בגילוח, קודם שסיים, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ שמֵת אָבִיו, הֲרֵי זֶה מַשְׁלִים את תגלחתו, אֶחָד הַמְּגַלֵּחַ – בין אם האומן המגלחו נעשה אבל ואסור בעשיית מלאכה, וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ – ובין אם המתגלח נעשה אבל ואסור בתספורת, מכל מקום רשאי לסיים את התגלחת, כיון שבזיון הוא לאדם שישאר מגולח בחלק מראשו, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה [והיינו שדוחה את המצוה לשמוע דברי חכמים, ולכן הותר מפני כבוד הבריות כל דבר שאיסורו מדרבנן].

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת נדרים, לגבי קריעה בטעות: גַּרְסִינָן בְּסוֹף מסכת נְדָרִים (פז.), תַּנְיָא בברייתא, אָמְרוּ לוֹ לאדם שמֵת אָבִיו, וְקָרַע קריעה על כך, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא – התברר שֶׁמֵּת בְּנוֹ, ולא אביו, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה, ואינו צריך לחזור ולקרוע על בנו. וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי – ואילו בברייתא אחרת שנינו, אָמְרוּ לוֹ לאדם שמֵת אָבִיו, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁמֵּת בְּנוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. אך אם אָמְרוּ לוֹ מֵת לוֹ מֵת סתם, ולא פירטו לו מי המת, וּכְסָבוּר היה מעצמו שאָבִיו הָיָה המת, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שהמת היה בְּנוֹ, (לא) יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. הרי שיש סתירה בין הברייתות לגבי האופן שקרע בטעות על אביו, והתברר לו שמת בנו, שבברייתא הראשונה מבואר שיצא ידי חובת קריעה, ובברייתא השניה מבואר שלא יצא. וּפָרִיק – ותירץ רַב אַשִׁי, כָּאן – בברייתא האומרת שיצא ידי חובת קריעה, אף שהיתה לו טעות בתחילה, מדובר כשנודעה לו האמת בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּיבּוּר לקריעתו, וְהָא – ואילו הברייתא השניה, דַּאֲמַרְתְּ לֹא יָצָא יְדֵי קְרִיעָה, היינו כשנודעה לו האמת לְאַחַר כְּדֵי דִּיבּוּר מקריעתו.

ברייתא נוספת בענין דומה, תַּנְיָא, מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְנִתְעַלֵּף החולה, וְכִמְדוּמֶּה לוֹ – היה נדמה לו שֶׁמֵּת, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ מֵת, לֹא יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם [-בשם] בַּר קַפָּרָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שלא יצא ידי חובת קריעה, אֶלָּא באופן שֶׁמֵּת לְאַחַר כְּדֵי דִּיבּוּר מקריעתו, אֲבָל אם מת בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּיבּוּר לקריעתו, אֵין חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, בין באופן שטעה וחשב שקרוב אחר מת, ובין כשטעה וחשב שהחולה מת, אם בתוך כדי דיבור נודע לו מי מת, או שתוך כדי דיבור מת החולה, יצא ידי חובת קריעה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)