יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שער הפרישות, פרק שני (א)

השער התשיעי, שער הפרישות

פרק ראשון

עתה יש לבאר את גדר הפרישות לפי הנצרך לאנשי התורה, והיינו מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני, מלבד צרכי הטבע שאין האדם יכול להתקיים בלעדיהם. וצורך אנשי התורה לנהוג בפרישות הוא כיון שכוונת התורה להמשיל את השכל בכל תאוות הנפש ולהגבירו עליהן, ומן הידוע, כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסיבת כל גנות.

כי בתחילה נהגו העם ליטול מן העולם רק מה שהם זקוקים לו לקיומם, אך בדורות מאוחרים יותר הסיתם היצר להרבות את המותרות בעולם, וחיבב עליהם את ההתעדנות וההתנשאות בעניני העולם הזה, וכל אדם ואדם מתעסק בהשגת תענוגיו, וזו תורתו ודתו, עד שנטרדו מקיום הדת האמיתית. ומתוך כך גדלו החושך והאפילה, ועניני העולם הזה וישובו נעשו גדולים וחשובים בעיניהם, וככל שהוסיף העולם להתיישב ולהשתכלל, כך הוסיפה דעת בני האדם להחרב, עד אשר חשבו שדרכם הרעה – היא הדרך הטובה, והורישו זאת לבניהם אחריהם, עד שהתמלאו בתיהם הבל. ובעיניהם נראה שהממעט בהשגת תענוגי העולם הזה נקרא 'עצלן', והמסתפק במועט נקרא 'חלש', וכל מאוויים ותשוקתם היא להשיג עוד מעניני העולם הזה, ובעבורו עושים הם את בטניהם אלהיהם, ותורתם מלבושיהם, ומוסרם חיזוק בתיהם. תועים במצולות הסיכלות, שבים במרוצת העצלה, עמוסים במעמסות התאוות ומבקשים שכר על כך, כאילו היו עושים את מעשי הצדיקים, כמו שאמרו חז"ל: עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

 

"חִיפַּשְׂתִּי עַל חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת מִן הַשֵּׂכֶל וּמִן הַכָּתוּב וּמִן הַקַּבָּלָה... וּמָצָאתִי שֶׁהֵם יְסוֹדֵי כָּל הַמִּצְווֹת"  (הקדמת המחבר)