הלכות ברכת הגומל (שנה א, עקב)
יא. מי שנעשה לו נס באיזה מקום, דבר שהוא יוצא ממנהג העולם ותולדתו, כגון שנפל עליו כותל, או תקרה, או אבן גדולה, וכיוצא בזה שבדרך הטבע ראוי שימות, וניצול מן המיתה, הרי זה מברך בכל עת שיגיע לאותו מקום, 'בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה'. וכל יוצאי ירכו גם כן מברכים בשם ומלכות שעשה נס לאבינו במקום הזה.
במה דברים אמורים, כשיש בין ראיה לראיה שלשים יום, חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו, אבל ראהו תוך שלשים יום לא יברך. ואם נעשו לו נסים הרבה אז בהגיע אל אחד מהמקומות שנעשה לו הנס שם, צריך להזכיר כל נסים של שאר מקומות ויכלול הכל בברכה אחת, ודוקא הוא חייב בכך אבל יוצאי יריכו אין צריכין להזכיר שאר המקומות:
