יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

חלק א, פרק ב, א

בתכלית הבריאה

הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו.

והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמיתי, המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלמות שידומה, חוץ משלמותו יתברך שמו, הנה איננו שלמות אמיתי, אלא יקרא שלמות בערך אל ענין חסר ממנו, אך השלמות בהחלט אינו אלא שלמותו יתברך שמו.

ועל כן, בהיות חפצו יתברך שמו להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו, ובהיותו הוא לבדו יתברך שמו הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך שמו מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.

והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו.

על כן גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיתן מקום לברואים לכשיתדבקו בו יתברך שמו, באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו, ואז נמצא שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמות כשלמותו יתברך שמו, הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם, באותו השיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא מצד היותם מתדבקים בו יתברך שמו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם להנות בה.

ונמצא, היות כוונתו יתברך שמו בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך שמו, באותו הדרך שאפשר שיהנה בו.

 

"לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"