יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק ג, שיעור 32

גמרא

שנינו במשנה, 'כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה'. תמהה הגמרא, וְהָא קָא שָׁבֵיק רַוְוחָא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – והרי הוא משאיר רווח של ארבע אמות לעבודת כוכבים, שבודאי ישתמשו בה לעצמם. מתרצת הגמרא, דְגָדַר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי – גודר הוא את אותם ארבע אמות בקוצים, באופן שאי אפשר להשתמש באותו מקום. אִי נַמִּי, דְּעָבַד לֵיהּ – יעשה שם בֵּית הַכִּסֵּא לְתִינוֹקוֹת.

 

 

משנה

כפי שהתבאר לעיל, עבודה זרה אסורה בהנאה ומטמאת, משנתנו מבארת כיצד ובאילו אופנים ניתן לבטל עבודה זרה, באופן שתחזור ותהיה מותרת בהנאה. שְׁלֹשָׁה מיני בָתִּים הֵן לגבי עבודה זרה וביטולה, בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – שיהיה הבית עצמו נעבד לשם עבודה זרה, הֲרֵי זֶה אָסוּר מיד כשבנאו, אפילו שעדיין לא עבדוהו. היה הבית קיים לשם דירת אדם סתם, ואחר כך סִיְּידוֹ וְכִיְּירוֹ – צבעו או צייר בו ציורים לְשם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְכן אם חִידֵּשׁ בו איזה דבר, ועדיין לא עבדוהו, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ, ואותו חידוש ותוספת אסור בהנאה, כיון שנעשה לשם עבודה זרה, והבית עצמו מותר. היה הבית קיים, והִכְנִיס לְתוֹכוֹ לזמן מסוים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, ולא התכוון כלל לעבוד את הבית, ולא להקצותו לשם עבודה זרה, וְהוֹצִיאָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

עתה מביאה המשנה חילוקי דינים בענין דומה, לגבי אבן המשמשת לעבודה זרה: שָׁלֹשׁ מיני אֲבָנִים הֵן, אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מההר מִתְּחִלָּה לַבִּימוֹס – כדי להניחה כבסיס להושיב עליה עבודה זרה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. היתה האבן חצובה ועומדת, וסִיְּידָהּ וְכִיְּירָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְכן אם חִידֵּשׁ בה איזה דבר לשם עבודה זרה, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ, ואותו חידוש אסור, ואילו האבן עצמה מותרת. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ – על אותה אבן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לזמן מסוים, ולא ייחד אותה להיות בסיס לעבודה זרה, וְסִלְּקָהּ, הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.

מביאה המשנה חילוקי דינים לגבי אשירה, שזהו עץ המשמש לעבודה זרה: שָׁלֹשׁ מיני אֲשֵׁרוֹת הֵן, אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מתחילה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר. היה העץ נטוע, וגְּדָעוֹ – חתך את ענפיו כדי לעבוד את הענפים שיגדלו מעתה והלאה, שיהיו לשם עבודה זרה, וּפִסְּלוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהֶחֱלִיף – צמחו בו ענפים חדשים, נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף, והשאר מותר. הֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּנְטָלָהּ, הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.

מביאה המשנה מחלוקת לגבי האופן השלישי, אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה, כֹּל שֶׁיש תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וכפי שהתבאר באופן השלישי לעיל, שאם הניחו תחת העץ עבודה זרה, נאסר העץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, כֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתָהּ – רק באופן שעובדים את העץ עצמו הרי הוא נאסר, אך אם רק הניחו תחתיו עבודה זרה, אינו נאסר. מַעֲשֶׂה היה בְצִידֹן, בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַחְתָּיו גַּל של אבנים, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה, בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בוֹ צוּרָה של עבודה זרה. אָמַר להם רבי שמעון, הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן.

לֹא יֵשֵׁב אדם בְּצִלָּה של האשירה, כדי שלא יהנה מעבודה זרה, ואפילו באופן שאינו יושב תחת ענפיה, וכגון בבוקר ובערב, שיש לכל דבר צל ארוך, המצל גם על מי שאינו תחתיו, וְאִם יָשַׁב, כיון שלא היה תחתיה, הרי הוא טָהוֹר, שאין הצל מטמא. וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ – תחת האשירה עצמה, וְאִם עָבַר, הרי הוא טָמֵא, כיון שבודאי יש תקרובת עבודה זרה תחת העץ, ונמצא שהעץ מאהיל עליו ועל התקרובת, והרי היא מטמאת את האדם בטומאת אהל. אבל אם הָיְתָה האשירה גוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, כלומר, שנופה נוטה לרשות הרבים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ, טָהוֹר, כיון שטומאת עבודה זרה היא מדרבנן, ובאופן זה לא גזרו עליה טומאה.

זוֹרְעִים תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כיון שבאותו זמן אין הצל מועיל לירקות, אלא אדרבה, מפריע הוא לגידולם, כיון שמסתיר מהם את השמש, אֲבָל לֹא יזרע תחתיה ירקות בִימוֹת הַחַמָּה, שאז הצל מסייע בגידולם. וְהַחַזְרִין – ואילו את החזרת, לא יזרע תחתיה לעולם, לֹא בִּיְמוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּיְמוֹת הַגְּשָׁמִים, כיון שתמיד הצל מועיל לחזרת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לֹא יזרע יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, הגם שהצל אינו מסייע לגידולם, מכל מקום יש לאסור זאת מטעם אחר, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה – העלים של האשירה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן, וַהֲווּ לָהֶן לְזָבֶל – נעשית זבל המשביח את הזרעים. אמנם חכמים סוברים שמכל מקום הדבר מותר, כיון שהנזק שמזיק הצל של האילן לזרעים גדול יותר מהשבח שמשביחים העלים כשנעשים הם לזבל.

 

 

גמרא

שנינו במשנה, 'הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ, טָהוֹר'. אִיבַּעְיָא לְהוּ הסתפקו בני הישיבה בגירסת דין זה שבמשנתנו, האם יש לגרוס 'עָבַר', והיינו לשון דיעבד, אבל לכתחילה אסור לעבור תחת האשירה, אוֹ שגורסים 'עוֹבֵר', והיינו שמותר לעבור תחתיה אפילו לכתחילה. רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְחִזְקִיָּה אָמַר, 'עָבַר', וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר 'עוֹבֵר', וְלֹא פְּלִיגֵי – אך אין כאן מחלוקת ביניהם, אלא כל אחד דיבר באופן אחר, הָא – דברי חזקיה נאמרו באופן דְּאִיכָּא דִירְכָּא אַחֲרִיתִי – שיש לאותו אדם דרך אחרת שהוא יכול ללכת בה, שאז אין לו ללכת תחת האשירה, וְהָא – ואילו דברי רבי יוחנן נאמרו באופן דְּלֵיכָּא דִירְכָּא אַחֲרִיתִי – שאין לו דרך אחרת ללכת בה, שאז מותר לכתחילה ללכת שם. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת, שהיה סומא, לְשַׁמְעֵיהּ – לשמשו, שהיה מוליכו ממקום למקום, והיתה בעירו אשירה הגוזלת את הרבים, כִּי מָטִית הָתָם – כאשר תגיע איתי לאותו מקום שתחת האשירה, אַרְהִיטְנִי – תוליך אותי במרוצה, שלא אשהה שם יותר מכפי הצורך.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)