ד בּ֣וֹשִׁי צִיד֔וֹן כִּֽי־אָמַ֣ר יָ֔ם מָע֥וֹז הַיָּ֖ם לֵאמֹ֑ר לֹא־חַ֣לְתִּי וְלֹֽא־יָלַ֗דְתִּי וְלֹ֥א גִדַּ֛לְתִּי בַּֽחוּרִ֖ים רוֹמַ֥מְתִּי בְתוּלֽוֹת׃ ה כַּֽאֲשֶׁר־שֵׁ֖מַע לְמִצְרָ֑יִם יָחִ֖ילוּ כְּשֵׁ֥מַע צֹֽר׃ ו עִבְר֖וּ תַּרְשִׁ֑ישָׁה הֵילִ֖ילוּ יֹ֥שְׁבֵי אִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ד) אמנם, לאחר שבישר הנביא לצידון שלאחר נפילת צור תצליח במסחרה, חוזר ואומר שאין מקום לשמחת צידון, בּוֹשִׁי צִידוֹן על שמחתך, כי הצלחתך זו היא שתגרום לאויב לבוא ולהחריב גם אותך, ומבאר את הדבר דרך משל, כִּי אָמַר יָם, מָעוֹז הַיָּם – המקום החזק שבים, בו נעשה אי ומבצר לבני האדם בתוך המים, לֵאמֹר, לֹא חַלְתִּי – הלואי שלא היו לי חבלי לידה כלל, מאחר וכל בני מתו, וְלֹא יָלַדְתִּי – וגם אם היו חבלי לידה, הלואי שלא ילדתי כלל, ואם ילדתי, הלואי והיו מתים בקטנותם, וְלֹא גִדַּלְתִּי בַּחוּרִים רוֹמַמְתִּי בְתוּלוֹת, כי על המת בזקנותו או בקטנותו אין מצטערים כל כך, אך על המת בבחרותו ובתוקף כוחו הצער גדול מאד, והנמשל הוא על צידון, כי אם היו אורכים ימי שלוותה ועשירותה, לא היה הצער של אובדנה גדול כל כך, וכן אם לא היתה מתעשרת ומצליחה כלל, אך עתה שהתחילה להתעשר ולהצליח, הצער על אובדנה גדול ביותר.
(ה) כַּאֲשֶׁר שֵׁמַע לְמִצְרָיִם – כאשר תגיע למצרים השמועה על נפילת צידון, יָחִילוּ כְּשֵׁמַע צֹר – יצטערו כפי שהצטערו על נפילת צור, כי כשם שהפסידו יושבי מצרים את ממונם וסחורתם שהיתה בצור, כך הפסידו עתה את ממונם וסחורתם שהיו בצידון.
(ו) ולכן מייעץ הנביא ליושבי צידון, כיון שבין כך לא יארכו ימי הצלחתכם ושלוותכם, עִבְרוּ כבר עתה תַּרְשִׁישָׁה, וחוזר בו ממה שאמר להם בתחילה שלא יצטערו, אלא הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי אִי צידון על מפלת צור, וכל שכן שלא תשמחו, כיון שגם עליכם יבואו האויבים ויחריבו את מקומכם.
