יג וְהִנֵּ֣ה ׀ נָבִ֣יא אֶחָ֗ד נִגַּשׁ֮ אֶל־אַחְאָ֣ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' הֲֽרָאִ֔יתָ אֵ֛ת כָּל־הֶֽהָמ֥וֹן הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה הִנְנִ֨י נֹֽתְנ֤וֹ בְיָֽדְךָ֙ הַיּ֔וֹם וְיָֽדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ'׃ יד וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ בְּמִ֔י וַיֹּ֨אמֶר֙ כֹּֽה־אָמַ֣ר ה֔' בְּנַֽעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וַיֹּ֛אמֶר מִֽי־יֶאְסֹ֥ר הַמִּלְחָמָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽתָּה׃ טו וַיִּפְקֹ֗ד אֶֽת־נַעֲרֵי֙ שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֔וֹת וַיִּֽהְי֕וּ מָאתַ֖יִם שְׁנַ֣יִם וּשְׁלֹשִׁ֑ים וְאַֽחֲרֵיהֶ֗ם פָּקַ֧ד אֶת־כָּל־הָעָ֛ם כָּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃ טז וַיֵּֽצְא֖וּ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וּבֶן־הֲדַד֩ שֹׁתֶ֨ה שִׁכּ֜וֹר בַּסֻּכּ֗וֹת ה֧וּא וְהַמְּלָכִ֛ים שְׁלֹשִֽׁים־וּשְׁנַ֥יִם מֶ֖לֶךְ עֹזֵ֥ר אֹתֽוֹ׃ יז וַיֵּֽצְא֗וּ נַֽעֲרֵ֛י שָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּשְׁלַ֣ח בֶּן־הֲדַ֗ד וַיַּגִּ֤ידוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אֲנָשִׁ֕ים יָֽצְא֖וּ מִשֹּֽׁמְרֽוֹן׃ יח וַיֹּ֛אמֶר אִם־לְשָׁל֥וֹם יָצָ֖אוּ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֑ים וְאִ֧ם לְמִלְחָמָ֛ה יָצָ֖אוּ חַיִּ֥ים תִּפְשֽׂוּם׃ יט וְאֵ֨לֶּה֙ יָֽצְא֣וּ מִן־הָעִ֔יר נַֽעֲרֵ֖י שָׂרֵ֣י הַמְּדִינ֑וֹת וְהַחַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אַֽחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיַּכּוּ֙ אִ֣ישׁ אִישׁ֔וֹ וַיָּנֻ֣סֽוּ אֲרָ֔ם וַֽיִּרְדְּפֵ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמָּלֵ֗ט בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם עַל־ס֖וּס וּפָֽרָשִֽׁים׃ כא וַיֵּצֵא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּ֥ךְ אֶת־הַסּ֖וּס וְאֶת־הָרָ֑כֶב וְהִכָּ֥ה בַֽאֲרָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יג) וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד [והוא מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה] נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר ה', הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה, אשר לא יתכן לנצחם בדרך הטבע, הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם בדרך נס, וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'.
(יד) וַיֹּאמֶר אַחְאָב לנביא, בְּמִי – על ידי מי ייעשה הנס, ומי ילך בראש הלוחמים. וַיֹּאמֶר לו הנביא, כֹּה אָמַר ה', בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת – על ידי הנערים משרתי השרים, שהם מעטים וחלשים, כדי להגדיל את הנס. וַיֹּאמֶר אחאב, מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה – מי יפקוד על הצבא להנהיגם למלחמה, וַיֹּאמֶר לו הנביא, אָתָּה.
(טו) וַיִּפְקֹד אחאב אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים, והם הלכו בראש, כדבר הנביא בשם ה', וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם, כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת אֲלָפִים בלבד.
(טז) וַיֵּצְאוּ ישראל למלחמה בַּצָּהֳרָיִם, וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים, שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ, וכיון שבאו רק לעזור לו, בראותם שהוא עצמו אינו יוצא למלחמה, מחמת שכרותו, גם הם לא רצו לצאת.
(יז) וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה, וַיִּשְׁלַח בֶּן הֲדַד שליחים לראות מי היוצאים, וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר, אֲנָשִׁים מועטים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן, ואין זה נראה כחייל היוצא למלחמה.
(יח) וַיֹּאמֶר בן הדד לעבדיו, אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ, אף על פי כן תִּפְשׂוּם חַיִּים, ואל תניחו להם. וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ, אף על פי כן אל תהרגו אותם אלא חַיִּים תִּפְשׂוּם.
(יט) וְאֵלֶּה – תוך כדי שיָצְאוּ מִן הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם יצא גם הוא.
(כ) וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ – כל איש מישראל הרג את האיש הארמי שבא לתופשו חי, ועל ידי זה נעשתה מהומה ביניהם, וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל, וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים.
(כא) ואף שעד עתה פחד אחאב לצאת בעצמו להלחם, הרי עתה ראה שארם נמלטים, וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב כדי להפיל את הרוכבים עליהם, וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה.
