כ וַיְהִ֤י בַבֹּ֨קֶר֙ כַּֽעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֔ה וְהִנֵּה־מַ֥יִם בָּאִ֖ים מִדֶּ֣רֶךְ אֱד֑וֹם וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־הַמָּֽיִם׃ כא וְכָל־מוֹאָב֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־עָל֥וּ הַמְּלָכִ֖ים לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּצָּֽעֲק֗וּ מִכֹּ֨ל חֹגֵ֤ר חֲגֹרָה֙ וָמַ֔עְלָה וַיַּֽעַמְד֖וּ עַֽל־הַגְּבֽוּל׃ כב וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהַשֶּׁ֖מֶשׁ זָֽרְחָ֣ה עַל־הַמָּ֑יִם וַיִּרְא֨וּ מוֹאָ֥ב מִנֶּ֛גֶד אֶת־הַמַּ֖יִם אֲדֻמִּ֥ים כַּדָּֽם׃ כג וַיֹּֽאמְרוּ֙ דָּ֣ם זֶ֔ה הָֽחֳרֵ֤ב נֶֽחֶרְבוּ֙ הַמְּלָכִ֔ים וַיַּכּ֖וּ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וְעַתָּ֥ה לַשָּׁלָ֖ל מוֹאָֽב׃ כד וַיָּבֹאוּ֮ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵל֒ וַיָּקֻ֤מוּ יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּכּ֣וּ אֶת־מוֹאָ֔ב וַיָּנֻ֖סוּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וַיַּ֨כּוּ־בָ֔הּ וְהַכּ֖וֹת אֶת־מוֹאָֽב׃ כה וְהֶֽעָרִ֣ים יַֽהֲרֹ֡סוּ וְכָל־חֶלְקָ֣ה ט֠וֹבָה יַשְׁלִ֨יכוּ אִישׁ־אַבְנ֜וֹ וּמִלְא֗וּהָ וְכָל־מַעְיַן־מַ֤יִם יִסְתֹּ֨מוּ֙ וְכָל־עֵֽץ־ט֣וֹב יַפִּ֔ילוּ עַד־הִשְׁאִ֧יר אֲבָנֶ֛יהָ בַּקִּ֖יר חֲרָ֑שֶׂת וַיָּסֹ֥בּוּ הַקַּלָּעִ֖ים וַיַּכּֽוּהָ׃ כו וַיַּרְא֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב כִּֽי־חָזַ֥ק מִמֶּ֖נּוּ הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקַּ֣ח א֠וֹתוֹ שְׁבַע־מֵא֨וֹת אִ֜ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֗רֶב לְהַבְקִ֛יעַ אֶל־מֶ֥לֶךְ אֱד֖וֹם וְלֹ֥א יָכֹֽלוּ׃ כז וַיִּקַּח֩ אֶת־בְּנ֨וֹ הַבְּכ֜וֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֗יו וַיַּֽעֲלֵ֤הוּ עֹלָה֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה וַיְהִ֥י קֶֽצֶף־גָּד֖וֹל עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּסְעוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו וַיָּשֻׁ֖בוּ לָאָֽרֶץ׃
֍ ֍ ֍
(כ) וַיְהִי דיבור הנבואה של אלישע בַבֹּקֶר, ולקראת ערב, כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם, כנבואתו של אלישע.
(כא) וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ שלשת הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה – התאספו כל אותם היודעים לחגור חרב, וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל.
(כב) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר שלמחרת, וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם, וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם, כי על ידי זריחת שמש הבוקר על המים ניראו הם אדומים.
(כג) וַיֹּאמְרוּ חיילי מואב, דָּם זֶה – זהו דם, הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים – נלחמו שלשת המלכים בחרבות זה עם זה, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב – לא נותר לנו אלא לאסוף את השלל.
(כד) וַיָּבֹאוּ חיל מואב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ המואבים מִפְּנֵיהֶם אל ארצם, ורדפו ישראל אחריהם, וַיַּכּוּ בָהּ – היכו ישראל את המואבים בהיותם בתוך ארץ מואב, וְהַכּוֹת – והתמידו להכות אֶת מוֹאָב, כנבואת אלישע.
(כה) וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ, וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ, וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ, עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת – עד שנשאר רק מבצר אחד גדול העשוי מאבנים גדולות וחזקות, שלא יכלו להורסו כדרך שהרסו את שאר המקומות, ושם היה מלך מואב, וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים – סיבבו את המקום המומחים לקלוע אבנים גדולות הראויות להרוס חומות מבצר שכזה, וַיַּכּוּהָ.
(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב שהתבצר מתחילה בתוך המבצר הזה, כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ [-איתו] שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, כדי לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם ולתופסו, וְלֹא יָכֹלוּ.
(כז) וַיִּקַּח מלך מואב אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר של מלך אדום, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ [-היה עתיד למלוך] תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה – שרף אותו כמו ששורפים קרבן עולה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מצד מלך אדום ואנשיו עַל יִשְׂרָאֵל, שלא עזרו לבנו של מלך אדום באותו מעשה, ומחמת כן הצליחו לתופסו ולהורגו, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.
