כד וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיִּקְבֹּ֛ץ בֶּן־הֲדַ֥ד מֶֽלֶךְ־אֲרָ֖ם אֶת־כָּל־מַֽחֲנֵ֑הוּ וַיַּ֕עַל וַיָּ֖צַר עַל־שֹֽׁמְרֽוֹן׃ כה וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ עַ֣ד הֱי֤וֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר֙ בִּשְׁמֹנִ֣ים כֶּ֔סֶף וְרֹ֛בַע הַקַּ֥ב דִּב־יוֹנִ֖ים בַּֽחֲמִשָּׁה־כָֽסֶף׃ כו וַֽיְהִי֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל עֹבֵ֖ר עַל־הַֽחֹמָ֑ה וְאִשָּׁ֗ה צָֽעֲקָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר הוֹשִׁ֖יעָה אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כז וַיֹּ֨אמֶר֙ אַל־יֽוֹשִׁעֵ֣ךְ ה֔' מֵאַ֖יִן אֽוֹשִׁיעֵ֑ךְ הֲמִן־הַגֹּ֖רֶן א֥וֹ מִן־הַיָּֽקֶב׃ כח וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָֽאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָֽמְרָ֣ה אֵלַ֗י תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹֽאכְלֶ֣נּוּ הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּנִ֖י נֹאכַ֥ל מָחָֽר׃ כט וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּֽאכְלֵ֑הוּ וָֽאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָֽאַחֵ֗ר תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹ֣אכְלֶ֔נּוּ וַתַּחְבִּ֖א אֶת־בְּנָֽהּ׃ ל וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו וְה֖וּא עֹבֵ֣ר עַל־הַֽחֹמָ֑ה וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַשַּׂ֛ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ מִבָּֽיִת׃ לא וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ אֱלִישָׁ֧ע בֶּן־שָׁפָ֛ט עָלָ֖יו הַיּֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
(כד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ למלחמה על ישראל, וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן.
(כה) כיון שהיה מעשה זה בשבע שנות הרעב שהיו בישראל, ונוסף על כך המצור שהטילו ארם על שומרון, וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ, עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר נמכר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב דִּבְיוֹנִים – זבל היונים, שהיו משתמשים בו להסקת אש במקום עצים, בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף.
(כו) וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה, וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר, הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(כז) וַיֹּאמֶר לה המלך, אם את רוצה צדקה כדי להנצל מהרעב, אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ – אם ה' לא יושיע אותך מהרעב, מהיכן אוכל אני להושיע אותך, הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב.
(כח) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ עוד, אם אין רצונך בצדקה, אלא רצונך שאשפוט את משפטך, שזהו אחד מתפקידיו של המלך, אמרי לי מַה לָּךְ. וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת, שעמדה גם היא לפניהם, אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר.
(כט) וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ. ואף שבודאי אין קנין חל על דבר כזה, רצתה שישפוט המלך ביניהם לפי המקום והזמן, שהיה רעב גדול, וגם היא זו שהתחילה להסית אותה לעשות כן.
(ל) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה – אף על פי שעבר באותה שעה על החומה, ובקריעת הבגדים ריפה את ידי אנשי המלחמה, לא היה איכפת לו הדבר, כי כבר התיאש לגמרי, וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת, כי עד עתה היה עוסק בתשובה ובתפילה לה', אך עתה שנוכח בעצמו לראות את קושי הרעב, התיאש גם מהתפילה והרחמים.
(לא) וַיֹּאמֶר מלך ישראל בדרך שבועה, כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם, כי רצה להורגו על כך שיכול הוא להתפלל לה' שיפסק הרעב ואינו עושה כן.
